משנה ח: הֵעִיד מְנַחֵם בֶּן סִגְנַאי עַל מוּסַף הַיּוֹרָה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים שֶׁהוּא טָמֵא, וְשֶׁל צַבָּעִים שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים חִלּוּף הַדְּבָרִים:
משנה ח: הֵעִיד מְנַחֵם בֶּן סִגְנַאי, עַל מוּסַף הַיּוֹרָה – תוספת מטיט שעושים לקדירה גדולה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים, שֶׁהוּא טָמֵא [-מקבל טומאה], כיון שכאשר היורה מלאה לגמרי, משמשת אותה שפה כחלק מהכלי, להכיל מים וזיתים נוספים, וכשם שהכלי עצמו מקבל טומאה, כך אותה תוספת מקבלת טומאה. וְהעיד על מוסף היורה שֶׁל צַבָּעִים, שמשתמשים ביורה להרתחת הסממנים לצביעת בגדים, שֶׁאותו מוסף הוּא טָהוֹר ואינו מקבל טומאה, כיון שהצבעים חסים על הצבע, ואין ממלאים אותו כנגד השפה של הטיט, כדי שלא יתקלקל, והשפה מיועדת רק לכך שבעת בעבוע המים לא יגלשו המים מחוץ ליורה. שֶׁבתחילה הָיוּ חכמים אוֹמְרִים, חִלּוּף הַדְּבָרִים – הדברים הם בהיפך, שהצבע הוא דבר יקר וחסים אפילו על מעט ממנו, שלא ישפך החוצה בעת הרתיחה, ומשתמשים באותה שפה למנוע את הצבע מלהשפך, ואילו שולקי הזיתים אינם חסים על אותם מי השליקה כל כך, עד שבא מנחם בן סגנאי, שהיתה אומנותו צבעי, והעיד שהדין הוא בהיפך, כי מי הצבע אינם עוברים כל כך בקלות את השפה, כיון שהבגדים מעכבים את המים, ונמצא שאין התוספת נחשבת כחלק מהכלי.
