משנה ד: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה עַל אַיָּל קַמְצָא, דָּכָן. וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינוּן דַּכְיָין. וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב. וְקָרוּ לֵהּ יוֹסֵי שָׁרְיָא:
משנה ד: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ העיר צְרֵדָה, עַל אַיָּל קַמְצָא – מין חגב ששמו איל, דָּכָן – שהוא טהור, וכשר לאכילה. וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא – המשקים הנמצאים בבית המטבחיים שבעזרה, והם הדם והמים המצויים שם, דְּאִינוּן דַּכְיָין – שהם טהורים, יש אומרים שכוונתו שאינם טמאים כלל, כיון שטומאת משקים היא רק מדרבנן, ולא גזרו כן במקדש. ויש אומרים שטומאת משקים עצמם היא מן התורה, ולא עקרו חכמים את עיקר טומאתם, אלא מה שמשקים מטמאים דברים אחרים זהו דין דרבנן, ולא גזרו זאת על המשקים הנמצאים במקדש. וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא – ורק מי שמתקרב למת ונוגע בו בוודאות, מִסְתָּאָב – נטמא טומאת מת, אבל מי שיש ספק אם נגע במת או לא, אף על פי שזו טומאה חמורה, אם היה הספק ברשות הרבים הרי הוא טהור, וכל שכן בספיקות של שאר הטומאות, שהן פחותות בחומרתן מטומאת מת, שאם יש ספק טומאה ברשות הרבים, הרי הוא טהור. וְכיון שהתיר שלשה דברים שהיו העם נוהגים בהם איסור, קָרוּ לֵהּ – היו מכנים אותו יוֹסֵי שָׁרְיָא – יוסי המתיר.
