משנה ד: הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל, הָיָה חָלוּט לוֹ, אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר לַצְּמִיתוּת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ. הִתְקִין הִלֵּל (הַזָּקֵן), שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס. אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה, יָבוֹא וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, המוכר בית בבתי ערי חומה יכול לגאול את ביתו כל שנים עשר חודש. הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא נִגְאַל, הָיָה חָלוּט לוֹ – נעשה הבית שייך לקונה לצמיתות. ודין זה שיכול לגאול עד שנים עשר חודש ולא יותר, אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, בשניהם נאמר דין זה, שֶׁנֶּאֱמַר לַצְּמִיתוּת, לשון רבים, ולא נאמר 'לצמית', לרבות גם את מקבל המתנה.
בָּרִאשׁוֹנָה, הָיָה הקונה את הבית נִטְמָן [-מסתתר] ביוֹם האחרון של שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שלא יוכל המוכר לתת לו את המעות ולגאול את הבית, כדי שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ – לקונה, וכדי למנוע זאת הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא המוכר חוֹלֵשׁ [-מניח] אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה של בית דין, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת של ביתו וְנִכְנָס, וגואל בכך את הבית בעל כרחו של הקונה, ואֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה – הקונה, יָבוֹא וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו מבית דין.
