משנה ז: אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:
המשנה מבארת שיש פעולות מסוימות שאסור לעשות בפסח, מחשש שיבואו לידי איסור חמץ: אֵין שׁוֹרִין במים קרים או פושרים אֶת הַמֻּרְסָן – פסולת הקמח לַתַּרְנְגוֹלִים, מחשש שיבואו לידי החמצה, אֲבָל חוֹלְטִין – מותר להשרות אותם במים רותחים [אמנם כתבו הגאונים שאין אנו בקיאים בחליטה, ולכן נהגו בזה איסור]. הָאִשָּׁה, לֹא תִשְׁרֶה במים אֶת הַמֻּרְסָן כדי שֶׁתּוֹלִיךְ אותו בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, לשפשף בו את בשרה, כיון שהוא יכול לבוא לידי החמצה, אֲבָל שָׁפָה [-משפשפת] הִיא את המורסן בִּבְשָׂרָהּ כשהמורסן יָבֵשׁ, אף שיש זיעה על בשרה. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִין בפיו, וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, כדרך שעושים לרפואה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת מחמת הרוק שבפיו.
משנה ח: אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:
משנתנו מביאה דינים נוספים האסורים משום חשש חימוץ: אֵין נוֹתְנִין בפסח אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, שהם עשויים לטבל בהם את הפת, ויש בהם גם מים, כיון שהקמח והמים יחד עשויים להחמיץ. וְאִם נָתַן את הקמח לתוך החרדל, יֹאכַל מִיָּד, וטעם ההיתר הוא כיון שאין תערובת זו מחמיצה מהר, ורשאי לאוכלה מיד קודם שתחמיץ. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, כיון שהוא סובר שמחמת חריפותו של החרדל הרי הוא מחמיץ מיד. ובחרוסת גם תנא קמא מודה שלא יאכל אפילו מיד, כיון שהחרוסת מחמיצה מיד עם נתינת הקמח. המשנה עוברת לדון בצליית בשר קרבן הפסח [אגב כך שהוזכרה חרוסת, שדרך להטביל בה ולאכול, הוזכרו דיני הטבלת קרבן הפסח ואכילתו]. נאמר בתורה לגבי קרבן פסח 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ', והמשנה מבארת דינים אלו. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת בשר קרבן הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין, כגון שמן או דבש, וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, כגון מיץ רימונים, כיון שכל זה בכלל בישול, וכל שכן שאסור לבשלו במים, כמפורש בפסוק. אֲבָל סָכִין אותו בשעת צלייתו וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בשעת אכילתו בָהֶן – במשקין או מי פירות, ואין חוששים שהוא יבטל את טעמו של הצלי.
המשנה חוזרת לדון בדברים האסורים מחשש חימוץ כשאופה האדם מצות בימי הפסח עצמם: מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם – מים שהאופה מטביל ומקרר בהם את ידיו בזמן שהוא לש את הבצק, ובאופן שהוא אופה מצות בתוך ימי הפסח, יִשָּׁפְכוּ – יש לשופכם במקום מדרון, שלא יקוו במקום אחד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין – שאם יתאספו המים במקום אחד עם שאריות הבצק שהיו על ידיו של האופה, יחמיצו, ויעבור מיד ב'בל יראה ובל ימצא'.
