פרק ג, משנה א: אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכִשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:
משנתנו מפרטת את דינם של דברים שונים שיש בהם תערובת חמץ, ושל חמץ שאינו ראוי לאכילה: אֵלּוּ דברים שעוֹבְרִין – מתבערים מן העולם בַּפֶּסַח, כלומר אף שאין הם חמץ גמור, ומן התורה הם אסורים רק באכילה אך אין עוברים עליהם ב'בל יראה ובל ימצא', מכל מקום מדרבנן אסור אפילו להשהותם בפסח, והם חייבים בביעור: א. כֻּתָּח הַבַּבְלִי – מין מאכל העשוי מפת מעופשת וחלב, וטובלים בו את המאכל. ב. וְשֵׁכָר הַמָּדִי – שֵׁכָר שהיו עושים בארץ מָדַי, מחיטים ושעורים שרויים במים. ג. וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי – חומץ הנעשה בארץ אדום, שנותנים בו שעורים והם מחמיצים שם. ד. וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי – מין רפואה העשויה משעורים, מלח וכרכום, שהיו עושים במצרים. [עד כאן נימנו מיני מאכלים שמעורב בהם חמץ, מכאן ואילך מונה המשנה דברים שהם חמץ ממש, אך אינם ראויים לאכילה], ה. וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים – מים שמערבים בהם סובין, ומשתמשים בהם לצביעה. ו. וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים – פת שנעשית מקמח של תבואה שאינה בשילה, ומכסים בה את הקדירה בעת רתיחתה, לקלוט את הפסולת. ז. וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים – דבק שנעשה מאבק הקמח שבבית הריחיים, והסופרים מדביקים בו את הניירות. נמצא לדברי תנא קמא, שחובת הביעור מדרבנן היא רק בדבר שיש בו תערובת חמץ והוא ראוי לאכילה, או בדבר שהוא חמץ ממש ואינו ראוי לאכילה. אך דבר שהוא תערובת חמץ, וגם אינו ראוי לאכילה, אין חיוב לבערו, ומותר להשהותו בפסח. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים – גם אותם דברים שמניחות הנשים על בשרן לעדן את הבשר, ומעורב בהן סולת, יש לבער בפסח, אף על פי שזו רק תערובת חמץ, ואין זה ראוי לאכילה. מסיים רבי אליעזר ואומר: זֶה הַכְּלָל בדיני חמץ, כָּל דבר שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, ומעורבים בו מים המחמיצים אותו, אף שהוא מעורב עם מינים אחרים וגם אינו ראוי לאכילה, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח – יש לבערו לפני פסח, ואסור להשהותו. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה – האוכל אותם עובר ב'לא תעשה', וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם עונש כָּרֵת, כיון שלא ענשה התורה כרת אלא את האוכל חמץ לבד, ללא תערובת דברים אחרים.
משנה ב: בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻמְאָה, אִם מַקְפִיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:
משנתנו מבארת את הדין של בצק שאינו עומד לאכילה:
בָּצֵק שֶׁהניחוהו בְּסִדְקֵי עֲרֵבָה – בסדקים שבקערה, כדי לחזק אותה שלא תישבר לגמרי, אִם יֵשׁ ממנו שיעור כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר אותו קודם הפסח. וְאִם לֹא, אלא יש פחות מכזית, אף אם יש בכמה מקומות שיעור כזה, וביחד הם מצטרפים לשיעור כזית, מכל מקום כיון שאין מקום אחד שיש בו כזית, הכל בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ, ואין צריך לבערו. אבל אם הבצק אינו מונח שם כדי לחזק את הקערה, אפילו בפחות מכזית חייבים לבערו.
אגב הדין הקודם מביאה המשנה דין נוסף באותו ענין: וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻמְאָה, אם נגע שרץ בבצק, והנידון הוא האם יש להחשיב את הבצק כחלק מהקערה וממילא נטמאה גם הקערה, או שהבצק נחשב כדבר בפני עצמו, ואין זה נחשב כאילו נגע השרץ בקערה עצמה, הדין תלוי בזה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו – על הבצק, שלא יהיה מונח שם, והוא עתיד להוציאו משם, אף אם יש בו שיעור קטן מכזית, הרי הוא חוֹצֵץ בפני הטומאה, שאינו נחשב כחלק מהקערה, ואין נגיעת השרץ בבצק מטמאת את הקערה. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ של הבצק באותו מקום, אפילו אם יש בו שיעור גדול של כמה זיתים, מכל מקום הוא בטל והֲרֵי הוּא נחשב כָעֲרֵבָה עצמה, והשרץ שנגע בבצק מטמא את הקערה כולה.
המשנה מביאה דין חדש, במין בצק מסוים. בדרך כלל בצק שמחמיץ משמיע קול מסוים כשמכים בו, בָּצֵק הַחֵרֵשׁ – בצק שמכים עליו ואינו משמיע קול [והרי הוא דומה לחרש, שמדברים עמו ואינו משיב], ומחמת כן לא ידוע אם החמיץ או לא, אִם יֵשׁ בצק אחר כַּיּוֹצֵא בוֹ – שנילוש באותה שעה שלשו בצק זה, שֶׁאותו בצק כבר הֶחְמִיץ, הֲרֵי אף זֶה, החרש, אָסוּר, כיון שודאי החמיץ גם הוא, אף על פי שאין הדבר ניכר בו.
