משנה ג: כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִיל בַּצּוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:
אדם שלש עיסה חייב להפריש ממנה 'חלת תרומה' ולתת אותה לכהן. המשנה מבארת את הדין של בצק שנילוש ביום טוב של פסח לצורך אפיית מצות, ונטמאה העיסה: שואלת המשנה, כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב של פסח, והבעיה בעיסה כזו היא שכיון שהיא טמאה הרי אינה ראויה לאכילה לכהן, וממילא אסור לאפות אותה, שהרי ההיתר לאפות ביום טוב הוא רק דבר שנצרך לאכילה. וכן אי אפשר להניחה בצד ולא לאפותה, שהרי בודאי תחמיץ. ואינו יכול להאכילה לבהמה, כיון שאסור לבער קדשים ביום טוב. מביאה המשנה שלש שיטות בדבר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ האשה שֵׁם חלה, כלומר לא תפריש את החלה, עַד שֶׁתֵּאָפֶה כל העיסה, ולאחר האפייה תפריש את אחת המצות לשם חלה. וההיתר לאפות את הכל ביום טוב הוא כיון שכל מצה ומצה שהיא אופה, ראויה לאכילה, שהרי ניתן להפריש אחרת לשם חלה, ורק לאחר האפיה וההפרשה מתברר איזו מצה אסורה באכילה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תפריש האשה את ה'חלה' מהבצק, ולא תאפה אותה, וכדי שלא תחמיץ תַּטִיל אותה בַּצּוֹנֵן – במים קרים, ובמוצאי יום טוב תשרוף אותה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, כיון שחלה זו אינה שייכת לאשה, אלא היא מופרשת לשם חלה, וגם הכהן אינו עובר באיסור זה כיון שלא ניתנה לו החלה, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה – מפרישה היא את החלה בעודה עיסה, וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, ושורפת אותה במוצאי יום טוב, וְאִם בינתיים הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה, ואין בכך כלום, לפי שאין לה בעלים.
משנה ד: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן:
משנתנו מבארת כיצד יכולות כמה נשים לאפות מצות בתנור אחד, בלי לחשוש שבעת שכל אחת ממתינה לחברתה, תחמיץ העיסה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת – מותר להן ללוש כל אחת את עיסתה בזמן שחברותיה לשות את עיסותיהן, וְאוֹפוֹת שלשתן את עיסתן בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ, ואין חוששים שמא עד שיאפו השתים הראשונות את עיסותיהן תחמיץ העיסה של השלישית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין לעשות כן, אלא יעשו כך, שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה, וּבאותו זמן האַחַת כבר עוֹרֶכֶת – מרדדת את הבצק למצות, וּבאותו זמן האַחַת כבר אוֹפָה את מצותיה בתנור, וכשתסיים השניה את רידודה כבר תוציא הראשונה את המצות ותוכל לאפות מיד, ועד שתסיים השלישית את הלישה והרידוד, כבר תסיימנה השתים הראשונות את האפיה, ונמצא שאין אחת מהן צריכה להמתין לחברתה ולשהות עם העיסה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אין לעשות כדברי רבן גמליאל, ששלשתן עורכות יחד, כיון שלֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין, אלא יש נשים זריזות ויש עצלניות, יש עצים שבוערים היטב ויש שאינם בוערים כל כך, יש תנור שמתחמם מהר ויש שאינו מתחמם מהר, ולכן יש לעשות כדברי חכמים, שילושו ויערכו ויאפו בזו אחר זו, ונמצא שעוסקות בבצק כל הזמן, וכל זמן שהידים מתעסקות בבצק, אפילו זמן רב, אינו בא לידי חימוץ. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח – אם רואה האשה שהבצק עומד לתפוח ולהחמיץ, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן – תטבול ידה במים צוננים ותעביר את ידה על העיסה, כדי שתתקרר ולא תחמיץ.
