משנה ה: שֵׂאוּר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. סִדּוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:
'שֵׂאוּר', וזהו בצק שלא החמיץ לגמרי, יִשָּׂרֵף – חייבים לשורפו לפני פסח. וְהָאוֹכְלוֹ בפסח פָּטוּר ממלקות או מכרת, כיון שזהו חמץ שאינו ראוי לאכילה. 'סִדּוּק', וזהו בצק שהתחיל להחמיץ ונעשו בו סדקים מחמת כן, יִשָּׂרֵף לפני הפסח, וְהָאוֹכְלוֹ בפסח במזיד חַיָּב כָּרֵת, לפי שזהו חמץ גמור שהזהירה עליו תורה. מבארת המשנה, אֵיזֶהוּ 'שֵׂאוּר', זהו בצק שהתחילו להיות בו סדקים, אפילו קטנים ביותר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים – אחד לכאן ואחד לכאן. ואיזהו 'סִדּוּק', זהו בצק שכבר יש בו סדקים רבים, עד שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שסובר ש'קרני חגבים' זהו שאור. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה – בין בצק שנסדק כקרני חגבים ובין בצק שהתערבו סדקיו זה בזה, זהו 'סידוק' והָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. ממשיכים חכמים ומבארים, וְאֵיזֶהוּ 'שֵׂאוּר', שאין חייבים עליו כרת, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו של הבצק, כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו מחמת פחד, שהדרך היא שמכסיפים [-מחוירים] פניו, אך אין בו כלל סדקים, ובצק זה אין עליו חיוב כרת, אלא רק חייבים לשורפו. אך בצק שהתחיל להיסדק אפילו במעט, האוכלו חייב כרת.
