משנה ו: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן:
המשנה מבארת כיצד מקיימים מצות ביעור חמץ בשנה שחל בה י"ד ניסן בשבת: אַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ואסור לשרוף את החמץ בשבת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל – כל החמץ, בין חולין ובין תרומה, מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, בי"ג בניסן, ומשאיר לעצמו רק כדי מזון שתי סעודות [אבל סעודה שלישית אסור לאכול חמץ, שהרי מחצות יום י"ד ניסן אסור לאכול חמץ], דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מבערים את הכל בִּזְמַנָּן, בי"ד בניסן, ואף שאסור לשרוף את החמץ בשבת, יכול לבערו על ידי שיתננו לבני אדם שיאכלו אותו, ואת התרומה יתן לכהנים. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, יש חילוק בין תרומה לחולין, את התְּרוּמָה יבער מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, כיון שרק הכהנים מותרים לאוכלה, ויש לחשוש שלא ימצא הרבה כהנים שיאכלו אותה, וישאר לו חמץ לאחר זמן הביעור, וְחֻלִּין יבער בִּזְמַנָּן, כיון שיוכל למצוא בני אדם רבים שיאכלו את החמץ, ואף אם לא ימצא בני אדם יכול הוא להאכיל את החמץ לכלבים ולבערו בכך מן העולם.
