משנה ז: הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזוֹר מִיָּד:
המשנה מבארת את דין האדם שאינו נמצא בסמוך לחמצו בערב פסח, ואינו יכול לבערו, ומביאה בזה שלשה חילוקים: אדם ההולך בערב פסח לדבר מצוה, כגון הַהוֹלֵךְ לירושלים כדי לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְכן ההולך בערב פסח כדי לָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְכן ההולך לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין [-קידושין] בְּבֵית חָמִיו, שאף זו נחשבת כסעודת מצוה, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל להספיק לַחֲזוֹר לביתו וּלְבַעֵר את החמץ וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, שאם יחזור כדי לבער את החמץ יפסיד את קיום המצוה, מְבַטְלוֹ לחמץ בְלִבּוֹ, ואינו צריך לחזור ולבער. אבל ההולך בערב פסח לְהַצִּיל יהודים מִן הַנָּכְרִים, וּלהציל מִן הַנָּהָר שעלה על גדותיו ומסכן חיי יהודים, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, שבכל אלו יש פיקוח נפש, אפילו אם הוא יכול להספיק לחזור לביתו ולבער את החמץ ולחזור להצלה זו, לא יחזור, כיון שיש להחמיר אפילו בספק נפשות, אלא רק יְבַטֵל בְּלִבּוֹ, שהרי מן התורה די בזה, ואינו חוזר כדי לבערו. וְההולך לִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, כלומר, לשבות ביום טוב אצל חבירו, שאין בכך מצוה כלל, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, יַחֲזוֹר מִיָּד לביתו כדי לבער את החמץ, אפילו שמחמת כן לא יספיק ללכת לבית חברו, כיון שמדרבנן אין די בביטול החמץ, אלא חייב לבערו ממש.
