משנה ג: אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:
משנתנו מביאה דין נוסף ששייך לערב פסח שחל בשבת, והוא לגבי הבאת קרבן 'חגיגה' המוקרב בפסח.
מבררת המשנה, אֵימָתַי מֵבִיא האדם קרבן חֲגִיגָה עִמּוֹ – עם קרבן הפסח, משיבה המשנה שיש צורך בשלשה תנאים, א. בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא – שקרבן הפסח מוקרב בְּיום חֹל, ולא בערב פסח שחל בשבת, שאין הקרבת קרבן חגיגה דוחה את השבת, ב. כשהוא בא בְּטָהֳרָה, ולא כשרוב הציבור טמאים, שאף שבאופן כזה קרבן הפסח דוחה את הטומאה, ומותר להקריבו בטומאה, אך קרבן חגיגה אינו דוחה את הטומאה. ג. וּכשקרבן פסח קרב בְמֻעָט, כלומר, שנימנו אנשים רבים על קרבן פסח אחד, ובא לכל אחד בשר מועט מהקרבן, וכיון שיש מצוה לאכול את קרבן הפסח בזמן שכבר שבעו ממאכלים אחרים, מקריבים קרבן חגיגה עימו, כדי שישבעו ממנו ואחר כך יאכלו את הפסח.
וְאילו בִזְמַן שֶׁהוּא – קרבן הפסח בָא בַּשַּׁבָּת, או כשהוא בא בִּמְרֻבֶּה – שהבשר מרובה ובני החבורה מועטים, וּבְטֻמְאָה – או כשקרבן הפסח קרב כשרוב ישראל טמאים, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ קרבן חֲגִיגָה.
