משנה ח: נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מִעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:
נִטְמָא קרבן הפסח שָׁלֵם, אוֹ רֻבּוֹ של הקרבן, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה – לפני בית המקדש, כדי לבייש את בעל הקרבן על כך שלא נזהר בקרבנו שלא ייטמא, וכדי שלהבא יזהרו הכל בקרבנותיהם, מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה של בית המקדש, כדי שלא לבייש את מי שאין לו עצים לשרוף. אבל אם נִטְמָא רק מִעוּטוֹ של הקרבן, וְכן הַנּוֹתָר מבשר הפסח הטהור עד הבוקר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ הבעלים בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן, מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין – הקמצנים, שרוצים לחסוך את דמי העצים, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ – אף את המיעוט שנטמא או את הנותר לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מִעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
