משנה ט: הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:
קרבן הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מחוץ לירושלים, אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד בי"ד ניסן [אך בט"ו אסור לשורפו, שאין שורפים קדשים ביום טוב]. אך אם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים של הקרבן אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ – ישאירו אותו עד למחרת, שיהיה 'נותר' החייב בשריפה, וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן, ממחרת יום טוב ראשון של פסח. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה, אם נטמאו בעליו או שמתו קודם זריקת הדם, יִשָּׂרֵף מִיָּד בי"ד ניסן, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין, כלומר, שמעולם לא היה הקרבן ראוי לאכילה, והרי זה כאילו נטמא גוף הקרבן, ששורפים אותו מיד.
