אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ – האם יש חיוב לַעֲמוֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה. רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ, יש ללמוד דין זה בקַל וָחֹמֶר, אם מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִין, וכמו שהתבאר בסוגייתנו, שחייבה התורה לקום מפני תלמיד חכם, מִפָּנֶיהָ – מפני התורה עצמה לֹא כָּל שֶׁכֵּן שצריך לקום. [ואף על פי שאמרו בגמרא (מכות כב:) שטפשים הם אותם בני אדם הקמים בפני ספר תורה ואינם קמים בפני תלמיד חכם, אין כוונת הגמרא שהקימה בפני תלמיד חכם עדיפה מהקימה בפני ספר תורה, שהרי בסוגייתנו מבואר ההיפך, שהקימה בפני ספר תורה נלמדת בקל וחומר, אלא כוונת הגמרא שכיון שאנו מכבדים את ספר התורה, בודאי עלינו לכבד את לומדי התורה, שלולא הם היתה התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית, שלא היינו מבינים את דבריה כראוי, והם המפרשים אותה, ואם כן כשם שיש לקום מפניה, יש לקום מפני לומדיה. ועוד, שהרי אפילו דין זה עצמו, שיש לקום בפני ספר תורה, לימדו אותנו החכמים מקל וחומר זה, ואם כן בודאי יש לכבד את תלמידי החכמים. (ר"ן)].
שנינו במשנה, 'כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, אנשים חייבים ונשים פטורות וכו' חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, ונשים פטורות ממנה, סֻכָּה, וְלוּלָב, וְשׁוֹפָר, וְצִיצִית [שהרי אין ציצית נוהגת אלא ביום ולא בלילה]. וְאֵי זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא, שאף נשים חייבות בה, מְזוּזָה, וּמַעֲקֶה, אֲבֵידָה, וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן.
תמהה הגמרא על לשון המשנה, שאמרה 'כלל' במצוות שנשים חייבות בהן, שאילו הם רק מצוות שאינן תלויות בזמן, ועוד הוסיפה המשנה ופירטה 'חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים', ומשמע שמלבד שלש מצוות אלו אין עוד מצוות היוצאות מן הכלל, וקשה על כך, וּכְלָלָא הוּא – וכי זהו כלל השייך בכל המצוות, וַהֲרֵי יש מצוות התלויות בזמן, שנשים חייבות בהן, כגון אכילת מַצָּה בליל פסח, וְשִׂמְחָה בחג, וְהַקְהֵל בשנה השביעית בזמן שבית המקדש קיים, דְּכל אלו מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, שהרי אינן נוהגות אלא בזמנים מסוימים, וְנָשִׁים חַיָּבוֹת בהן. וממשיכה הגמרא ומקשה לאידך גיסא, וְתוּ – ועוד, הֲרֵי יש מצוות שאינן תלויות בזמן, ונשים פטורות מהן, כגון תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וּפִדְיוֹן הַבֵּן – לפדות את בנה הבכור, דְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין לְמֵדִין מִן הַכְּלָלוֹת – אין ללמוד ממקום שנאמרו בו 'כללים', שאין יוצאים מן הכלל, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'חוּץ', ופורטו בו מספר יוצאים מן הכלל, אין הכוונה שאין דברים נוספים, אלא מנתה המשנה רק חלק מהמצוות שאינן כלולות בכך, ובאמת יש מצוות נוספות, וכגון המצוות שהובאו לעיל.
עוד שנינו במשנה, 'חוּץ מִבַּל תַּקִּיף, וּבַל תַּשְׁחִית, וּבַל תִּטַּמָּא לְמֵתִים'. אִיסִי תָּנֵי – שנה מצוות נוספות, שאף על פי שאינן תלויות בזמן נשים פטורות מהן, אַף 'בַּל יִקְרְחוּ', שנאמר (ויקרא כא ה) 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת', נָשִׁים פְּטוּרוֹת. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּאִיסִי בנידון זה, אֶלָּא אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, חַיָּיבִין.
