שנינו במשנה שאיסור כלאים נוהג בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ. אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לוֹקִין עַל הַכִּלְאַיִם בחוץ לארץ, דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַב אַסִּי, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי שנינו במשנה במסכת ערלה (פ"ג מ"ט) 'הַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים', הרי שאין לוקים עליהם מן התורה. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דברי רבי יוחנן למשנה במסכת ערלה, כָּאן – האמור במסכת ערלה, שאיסור כלאיים הוא מדברי סופרים, נאמר בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, והיינו באיסור לזרוע תבואה עם חרצן, שהוא זרע הכרם, ואיסור זה נוהג בחוץ לארץ רק מדברי סופרים, וכָּאן – מה שאמר רבי יוחנן שלוקים על הכלאיים בחוץ לארץ מן התורה, היינו בְּהַרְכָּבַת אִילָן, שאם הרכיב אילן ממין אחד באילן ממין אחר, וכגון ענף של אתרוג בעץ תפוח, שאיסור זה נוהג מהתורה בכל מקום, כְּדבריו דִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, נאמר בפסוק לגבי איסור כלאיים (ויקרא יט יט) 'אֶת חֻקּוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ', ומשמעות לשון הפסוק היא שמדובר בו בחֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ [כְּבָר], והיינו כיון שכבר בני נח הצטוו על איסורי כלאים, והם החוקים המפורטים בהמשך הפסוק, 'בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם', ויש ללמוד מהשוואת שני האיסורים זה לזה, מַה בְּהֶמְתְּךָ אסורה בְּהַרְבָּעָה, וזהו דבר הניכר לכל, אַף שָׂדְךָ האיסור הוא בְּהַרְכָּבָה של אילן באילן, שזהו דבר הניכר, ולא בעירוב של זרעים, שאין הדבר ניכר, וּמַה בְּהֶמְתְּךָ, איסור כלאיים שבה נוהג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שהרי אין זו מצוה התלויה בארץ, אַף שָׂדְךָ, איסור כלאיים שבה, והיינו איסור הרכבת אילן, נוהג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. (וְאֶלָּא הָא כְּתִיב שָׂדְךָ הַהוּא לְמַעוֹטֵי זְרָעִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ).
מביאה הגמרא מעשה בענין כלאי זרעים: רַב נַחְמָן וְרַב עָנָן, הֲווּ שָׁקְלִי וְאָזְלֵי בְּאוֹרְחָא – היו מהלכים יחד בדרך, בחוץ לארץ, חַזְיוּהוּ לְהַהוּא גַבְרָא – ראו אדם אחד, דַּהֲוָה זָרַע חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי – שהיה זורע חיטים ושעורים יחד. אָמַר לֵיהּ, נֵיתֵי מַר וּנְשַׁמְּתֵיהּ – יבוא אדוני ונטיל על אותו אדם נידוי, מאחר ועובר הוא על דברי סופרים, שאסרו את כלאי הזרעים אף בחוץ לארץ. אָמַר לֵיהּ, לֹא חַוַּורִיתוּ – אין הדבר ברור לך, כְּלוֹמַר, לֹא נִתְחַוֵּור לְךָ – וכי לא ברור לך שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר, מאחר ואין כאן תערובת של זרעי הכרם. תּוּב חַזְיוּהוּ לְהַהוּא גַבְרָא – שוב ראו אדם אחד, דַּהֲוָה זָרַע שְׂעָרֵי בֵּינֵי גּוּפְנֵי – שהיה זורע שעורים בין הגפנים, והיה סבור שהדבר אסור. אָמַר לֵיהּ, נֵיתֵי מַר וּנְשַׁמְּתֵיהּ – יבוא אדוני ונטיל על אותו אדם נידוי, מאחר ועובר הוא על איסור כלאי הכרם מדברי סופרים. אָמַר לֵיהּ, לֹא צָהֲרִיתוּ – אין הלכות כלאי הכרם מאירות וברורות לך, לֹא קַיְימָא לָן – וכי אין אנו פוסקים להלכה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, דְּאָמַר, אין האדם עובר באיסור כלאי הכרם, עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד, והיינו שתהיה הזריעה מתחילתה זריעת כלאיים, ולא שיזרע תבואה במקום שכבר קיים כרם.
רַב יוֹסֵף, מְעָרֵב בִּיזְרוֹנֵי – היה מערב יחד מיני זרעים, וְזָרַע את כולם יחד. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא תְּנָן – והרי כך שנינו במשנה, כִּלְאַיִם אסורים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, כָּאן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כָּאן בְּכִלְאֵי זְרָעִים. וביאר את טעם החילוק ביניהם, כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שהם חמורים, שֶׁהרי אם זרעום בָּאָרֶץ אֲסוּרִין הם בַּהֲנָאָה, שהרי לאחר שצמחה התבואה בכרם נאסר הכל בהנאה, בְּחוּצָה לָאָרֶץ נַמִּי גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן – גם בחוץ לארץ גזרו בהם חכמים איסור. אבל כִּלְאֵי זְרָעִים, והיינו עירוב של כמה מיני זרעים ללא זרע הכרם, דְּבָאָרֶץ אֵין אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן – לא גזרו בזה חכמים איסור.
מסיים הרי"ף ומבאר את ההלכות השונות: נִמְצְאוּ עַכְשָׁו דִּין כִּלְאַיִם בְּחוּצָה לָאָרֶץ נֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה פָּנִים, יֵשׁ מֵהֶן אָסוּר מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְיֵשׁ מֵהֶן אָסוּר מִדְּרַבָּנָן, וְיֵשׁ מֵהֶן מֻתָּר. ומבאר הרי"ף, כִּלְאֵי בְּהֵמָה וְהַרְכָּבַת אִילָן, אֲסוּרִין מִדְּאוֹרָיְיתָא. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכִלְאֵי זְרָעִים, מוּתָּרִין.
