הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא גַבְרָא – מעשה באדם אחד, דַּהֲוָה מְהַרְזַק בְּבֵיתָא דְאִינְתָּתָא – שהסתגר בבית עם אשת איש, עָאל אָתָא מָרֵיהּ דְּבֵיתָא – בתוך כך נכנס ובא בעל הבית, בעלה של אותה אשה, פַּרְטֵיהּ נוֹאֵף לְהוּצָא – פרץ אותו נואף את הגדר, שהיתה עשויה מעצים דקים, וְעָרַק – וברח משם, והנידון היה האם יש לחשוש שכבר בא עליה ונאסרה על בעלה. אָמַר רָבָא, אִיתְּתָא שָׁרְיָא – אשה זו מותרת לבעלה, והטעם לכך, אִי אִיתָא דַּעֲבַד אִיסּוּרָא – אם אכן היה עושה עמה איסור קודם שבא בעלה, אִרְכוֹסֵי הֲוָה מִירְכַס – היה מתחבא בבית, כדי שלא יראנו הבעל בקלונו, ולא היה בורח משם. [אמנם גם לולא סברא זו לא היתה האשה נאסרת על בעלה, כיון שאין אשה נאסרת מחמת ייחוד בלבד, ללא עדות על מעשה עבירה, אלא שלולא סברא זו היה לבעל לחשוש שמא נאסרה עליו, לצאת ידי שמים, ומחמת סברא זו שאמר רבא הרי זה כאילו ידוע לנו שלא נעשתה עבירה, ומותרת לו לכתחילה].
מעשה נוסף: הַהוּא נוֹאֵף דְּעָאל לְבֵיתָא דְהַהִיא אִיתְּתָא – מעשה באדם שנכנס לביתה של אשת איש לעבור עבירה, אָתָא גַבְרָא – ובאותו זמן נכנס הבעל לביתו, סָלֵיק נוֹאֵף אוֹתֵיב בְּבָאלָא דְּבָבָא – התחבא אותו נואף בוילון שלפני הדלת, שלא יראה אותו הבעל. הֲוָה מְחַתֵּךְ תַּחְלֵי תַּמָּן – היה הבעל מחתך ירק מסוים, וְטַעֲמִינוּן חִוְיָא – ומאותו ירק אכל נחש קודם לכן, והטיל שם את ארסו. בְּעָא מָרֵיהּ דְּבֵיתָא לְמֵיכָל מֵהָנָךְ תַּחְלֵי – רצה בעל הבית, בעלה של אותה אשה, לאכול מאותם ירקות, בְּלֹא דַּעְתָּא דְאִיתְּתֵיהּ – שלא מדעת אשתו [שאילו היתה יודעת, היתה מונעת ממנו מלאוכלם], אָמַר לֵיהּ הַהוּא נוֹאֵף – יצא אותו נואף ממחבואו ואמר לבעל, לֹא תֵיכּוּל מִנְּהוֹן – אל תאכל מאותם ירקות, דְּטַעֲמִינוּן חִוְיָא – כיון שנחש טעם מהם, והדבר מסוכן. אָמַר רָבָא על אותו מעשה, אִיתְּתָא שָׁרְיָא – אשה זו מותרת לבעלה, אִם אִיתָא דַּעֲבַד אִיסּוּרָא – כיון שאם אכן היה עושה עבירה עם אותה אשה, נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיכוּל וְלֵימוּת – היה רוצה שיאכל הבעל מאותם ירקות שיש בהם ארס של נחש, וימות, כדי שתהיה האשה פנויה עבורו, ולא היה חושש מכך שהוא נמנע מלהציל את חייו של אותו אדם, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר בפסוק (יחזקאל כג לז) 'כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶם', הרי שהנואף אינו חושש לעבור גם על שפיכות דמים.
תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, שמכך שחס אותו אדם על חיי הבעל מוכח שלא עבר עבירה עם אשתו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לומר, אִיסּוּרָא מִהְוָה הֲוָה – אכן עבר אותו אדם איסור עם אותה אשה, וְהַאי דְּאָמַר לֵיהּ – והטעם שהזהיר את אותו בעל שלא יאכל מאותו מאכל ולא ימות, נִיחָא לֵיהּ דְּלֹא לֵימוּת – היינו כיון שרצונו של אותו אדם שלא ימות הבעל, דְּתֶהֱוֵי אִנְתְּתֵיהּ עֲלֵיהּ – כדי שתשאר אותה אשה אסורה עליו, ובבחינת האמור בפסוק (משלי ט יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ', קָא מַשְׁמַע לָן – השמיענו רבא שאין אומרים כן, אלא ודאי אם היה עובר עבירה היה רוצה שימות הבעל, ולא היה מצילו, ומכח סברא זו האשה מותרת לבעלה.
משנה
כפי שיתבאר להלן (פרק רביעי) יש בישראל עשר דרגות ייחוסים, משנתנו מבארת למי מתייחס הולד, כאשר שני בני הזוג אינם מאותה דרגת יוחסין: כָּל מָקוֹם – כל נישואין, שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה – שקידושין תופסים בין בני הזוג, וגם אין כל עבירה בנישואין אלו, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר, וְאֵי זוֹ – ומה הדוגמא לנישואין אלו, זוֹ כֹהֶנֶת, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית, כלומר אחת משלש אלו, שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן וּלְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל, כלומר לאחד משלשת אלו, כגון כהן לישראלית או כל כיוצא בזה, שנישואין אלו מותרים הם, והבן מתייחס אחר האב.
וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵרָה – שהנישואין אסורים, אך חלים הם, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם שבין בני הזוג, וְאֵי זוֹ – ומה הדוגמא לכך, זוֹ אַלְמָנָה שנישאת לְכֹהֵן גָּדוֹל, או גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה [-אשה שמת בעלה ללא בנים, וחלץ לה אחי בעלה] שנישאת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, או מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה [-מהגבעונים, שנאסרו לבא בקהל] שנישאת לְיִשְׂרָאֵל, או בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאת לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, שכל אלו נישואיהם אסורים באיסור לא תעשה או עשה, ואין בהם כרת, ולכן הנישואין חלים, אך הולד מתייחס לפגום שביניהם, ולכן בין אִם הָאֵם ישראלית כשרה והאב ממזר, ובין אם האם ממזרת והאב כשר, יהא הולד ממזר, וכן בכל הפגמים האחרים, יתייחס הולד לפגום שבין הוריו.
וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲבָל יֶשׁ לָהּ קִדּושִׁין עַל אֲחֵרִים, כלומר, כל נישואין בין בני זוג ששניהם ראויים לקידושין אחרים, אלא שהקידושין המסוימים שלהם אסורים, הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵי זֶה – ומה הדוגמא לכך, זֶה ישראלי הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה האסורות עליו באיסור כרת, כגון הבא על אחותו, אמו או בתו, וכל האמורים בפרשת עריות שיש בהם כרת, [והאשה מצד עצמה ראויה להתקדש לאדם אחר, אלא שביאה זו נאסרה בתורה], הרי הולד ממזר.
וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, כלומר, שאינה ראויה כלל להתקדש, הַוָּלָד כְמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה, זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים – ישראלי הבא על שפחה כנענית, או על גויה, הרי הולד מתייחס לאמו, ובן שפחה יהיה עבד כנעני, ובן גויה יהיה גוי כמו אמו.
