גמרא
שנינו במשנה, 'כָּל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד כָּמוֹהָ', וכגון בן של ישראל וגויה, הרי הוא גוי כאמו, ובן של ישראל ושפחה כנענית, הרי הוא עבד כנעני כמו אמו. מבררת הגמרא תחילה את המקור לדין ולד שפחה כנענית, מְנָלָן – מנין נלמד דין זה, ומבארת, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי אליעזר עבד אברהם (בראשית כב ה) 'שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר', ודרשו חכמים את הפסוק כאילו נאמר עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שאין קידושין תופסים בהם.
ממשיכה הגמרא ושואלת, אַשְׁכְּחָן דְּלֹא תָּפְסֵי בָּהּ קִדּוּשִׁין – אכן מצאנו בפסוק זה מקור לכך שאין קידושין תופסים בשפחה, וְלָדָהּ כָּמוֹהָ מְנָלָן – מנין יש ללמוד שולדה של השפחה הוא כמוה, אף אם אביו מישראל. ומבארת, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (שמות כא ד) לגבי עבד עברי הנושא שפחה כנענית 'הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאֲדוֹנֶיהָ', כלומר, לאחר שהעבד העברי משתחרר נשארת השפחה הכנענית ברשות האדון יחד עם ילדיהם, הרי שגם הילדים הם עבדים של האדון, כמו אמם, ואינם מתייחסים לאביהם הישראלי.
מבררת הגמרא, עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים מְנָלָן – מנין לומדים שבנה של עובדת כוכבים מתייחס אחריה, הגם שאביו יהודי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי איסור נישואין עם שאר האומות (דברים ז ג-ד) 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי', ויש לדייק מכך שאמרה התורה לשון 'כי יסיר' ולא 'כי תסיר', מוכח שהחשש הוא רק לגבי מקרה שהאב גוי והאם יהודיה, שיסיר האב הגוי את הבן שיוולד להם מאחרי ה' [והאמור בפסוק 'בנך', היינו בן בתך], אך במקרה שהאב יהודי והאם גויה לא אמרה התורה שיש חשש בכך שתסיר האם הגויה את הבן שיוולד לה מאחרי ה', והיינו כיון שרק 'בִּנְךָ' – בן בנך הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית, והיינו כשהשיא האדם את בתו לגוי, הוא הקָרוּי בִּנְךָ, ועליו נאמר החשש שיסיר האב הגוי את הבן הישראלי מאחרי ה'. וְאֵין בִּנְךָ [-בן בנך] הַבָּא מִן הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים קָרוּי בִּנְךָ, כלומר, אם השיא האדם את בנו לגויה, הבן שיוולד להם אינו מתייחס אחריך, להחשב יהודי, אֶלָּא הוא נחשב בְּנָהּ, שהוא גוי כמותה, ולכן לגביו לא אמרה התורה שיש חשש שתסיר האם את הבן מאחרי ה', כיון שבין כך בן זה הוא גוי.
מקשה הגמרא, הַאי – הרי פסוק זה, האוסר נישואים עם גויים, בְּשִׁבְעָה אוּמוֹת כְּתִיב – נאמר לגבי שבע האומות שהיו בארץ כנען קודם שנכנסו לשם ישראל, ומנין שאף בשאר הגויים שייך איסור זה. מתרצת הגמרא, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק זה לשון 'כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ', ובכך בא הפסוק לְרַבּוֹת את כָּל הַמְסִירִין, ובכלל זה כל הגויים, ולא רק שבע האומות הללו.
מקשה הגמרא, הָא נִיחָא – תירוץ זה נח ומובן לְדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּדָרִישׁ טַעֲמֵיהּ דִּקְרָא – שסובר הוא שיש לדרוש ולהבין מהו טעם המצוה, ולפי זה לומר שמצוה זו שייכת אף באופנים שלא דיברה עליהם התורה בפירוש, ואף כאן, כיון שהטעם של איסור חתנות עם שבע האומות הוא מחמת הסרת הלב, שייך טעם זה גם בשאר האומות, אֶלָּא לְרַבָּנָן, הסוברים שאין דורשים את טעמי המצוות, ואין האיסור אלא על האופן שבו דיברה התורה, מְנָלָן – מנין שגם לשיטתם כך הוא הדין, ששייך איסור חתנות בכל הגויים. מתרצת הגמרא, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי אשת יפת תואר הניקחת במלחמה, (דברים כא יד) 'וְאַחַר כֵּן תָּבֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ', מִכְּלָל – משמע מכך דְּמֵעִיקָּרָא – קודם לכן, לפני שעשתה את כל המעשים שציותה התורה, לֵית בָּהּ הֲוָיָה – אין קידושין תופסים בה כלל.
ממשיכה הגמרא ומבררת, אַשְׁכְּחָן – מצאנו דרך ללמוד דְּבכל האומות לֹא תָּפְסֵי בָּהּ קִדּוּשִׁין, וְלָדָהּ כָּמוֹהָ מְנָּלָן – מנין שבנה של הגויה מתייחס אחריה, ולא אחר אביו היהודי. ומבארת, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים כא טו) 'כִּי תִּהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה', ויש ללמוד מלשון הפסוק דכָּל הֵיכָא דְּקָרֵינָא בֵּיהּ – בכל מקום ששייך לומר בו את לשן הפסוק 'כִּי תִּהְיֶיןָ', והיינו שיש לו הויה בהם, שתופסים בהם קדושין, קָרֵינָא בֵּיהּ – אז שייך בו האמור בסיום הפסוק, 'וְיָלְדוּ לוֹ', והיינו שהלידה מתייחסת אליו, שהבנים מתייחסים אחריו. וְכָל הֵיכָא דְּלֹא קָרֵינָא בֵּיהּ – אבל במקום שלא שייך לומר בו 'כִּי תִּהְיֶיןָ', והיינו באופנים שאין בהם הוויית קידושין, כגון בגויה ובשפחה, לֹא קָרֵינָא בֵּיהּ – אין אומרים בזה 'וְיָלְדוּ לוֹ', כיון שאין הבנים מתייחסים אחריו, אלא אחרי האשה הגויה.
