שנינו במשנה שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש, כגון 'שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן', והבינה עתה הגמרא שזהו אפילו אם נשבע שלא יישן לעולם, מקשה הגמרא, כיצד ניתן לומר שיכול אדם להשבע שלא יישן לעולם, אֵינִי – והרי אין הדבר כן, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים, מַלְקִין אוֹתוֹ על כך שנשבע שבועת שוא, שהרי זו שבועה שאין ביד האדם לקיימה, וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר – רשאי הוא לישן מיד, כיון ששבועה כזו, שאי אפשר לקיימה, אינה חלה כלל. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם מדובר דוקא באופן דְּאָמַר 'שְׁלֹשָׁה ימים', שזהו זמן שאין האדם יכול להתקיים ללא שינה, וְאילו הָכָא, במשנתנו, מדובר באופן דְּלֹא אָמַר שְׁלֹשָׁה, אלא אמר שלא יישן סתם, ומפרשים את כוונתו ליום או יומים, שזהו זמן שהוא יכול להתקיים בו, ומכל מקום יש לו בזה צער.
עוד שנינו במשנה, 'שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרוֹק' וְכוּ'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם האומר 'שְׁבוּעָה שֶׁזָּרַק אִישׁ פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם' או 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא זָרַק', רַב אָמַר, חַיָּב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, פָּטוּר. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב אָמַר חַיָּב, כיון דאִיתֵיהּ בְּלָאו וְהֵן – ניתן להשבע שבועה זו בין על לאו, שלא זרק, ובין על הן, שזרק [וכיון שנאמר לגבי שבועת ביטוי (ויקרא ה ד) 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב' יש ללמוד שחייבים רק על שבועה שניתן להשבע בה על הן ועל לאו], וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר, לִיתֵיהּ בִּלְהַבָּא – אי אפשר להשבע שבועה זו על העתיד, שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק פלוני צרור לים, שהרי אינו ברשותו שיעשה כפי שיאמר לו.
אָמַר אַבַּיֵּי, וּמוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ 'שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת', וְאִשְׁתַּכַּח – ונמצא דְּלֹא יָדַע לֵיהּ, דְּפָטוּר משום שבועת ביטוי, הוֹאִיל דְּלֵיתֵיהּ בְּאֵינִי יוֹדֵעַ – כיון שאין שבועת ביטוי באומר 'איני יודע לך עדות', כיון שהוציאה התורה שבועה זו מכלל שבועת ביטוי וחייבה עליה משום שבועת העדות, והרי אף רב מודה שאין חייבים אלא על שבועה שניתן להשבע בה על הן ועל לאו.
מקשה הגמרא, בִּשְׁלָמָא [-מובן הדבר] לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, [מִלְּתָא] דְּלֵיתָא בִּלְהַבָּא – דבר שאי אפשר להשבע עליו להבא, לֹא מִחַיֵּיב עֲלָהּ בִּלְשֶׁעָבַר – אינו מתחייב אף אם נשבע לשעבר, לְהָכִי אֲפִיק רַחֲמָנָא – לכן הוציאה התורה לִשְׁבוּעַת עֵדוּת מִכְּלָל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, כיון שאם לא היתה התורה כותבת בפירוש שהנשבע שאינו יודע עדות לחבירו חייב קרבן שבועה, לא היינו מחייבים אותו מדין שבועת ביטוי, שהרי שבועה זו אינה בלהבא, שאין אדם יכול להשבע שֶׁיֵּדַע עדות לחבירו, וממילא אינה בלשעבר. אֶלָּא לְרַב, הסובר שאף שבועה שאינה בלהבא חייבים עליה בלשעבר, לְמַאי הִלְכְתָא אַפְקֵיהּ – לאיזה ענין הוציאה התורה שבועה זו מכלל שבועת ביטוי, והרי אף אם לא היתה התורה משמיעה לנו שהנשבע כן חייב קרבן שבועת העדות, היינו מחייבים אותו קרבן משום שבועת ביטוי.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, לדברי רב הוצרכה פרשת שבועת העדות לְכִדְתַנְיָא בברייתא, בְּכוּלָּן – בכל פרשות קרבן עולה ויורד, והיינו בשבועת ביטוי, ובטומאת מקדש וקדשיו, נֶאֱמַר בפסוק 'וְנֶעְלַם', והיינו שהיה החטא בשגגה, ורק בזה חייבה התורה קרבן, ולא במזיד, וְאילו כָאן – בקרבן שבועת העדות, לֹא נֶאֱמַר לשון 'וְנֶעְלַם' ובאה בכך התורה לְחַיֵּב גם עַל הַמֵּזִיד כְּשׁוֹגֵג.
