שנינו במשנה, 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וְכוּ', חייב'. תמהה הגמרא, כיצד ניתן לומר שחלה שבועתו אף על אכילת מאכלות אסורים, והרי הַאי מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינָי הוּא שלא לאכול מאכלים אלו, ואין שבועה חלה על דבר מצוה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, משנתנו עוסקת בְּכוֹלֵל בשבועתו דְּבָרִים הַמוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, וכגון שנשבע שבועה שלא יאכל נבלות ושחוטות, דְמִגוֹ דְחֲיְילָא שְׁבוּעָה עַל הַמוּתָּרִין – שמתוך שחלה שבועתו על הדברים המותרים באכילה, חַיְלָא נַמִּי עַל הָאַסּוּרִין – חלה השבועה אף על הדברים האסורים באכילה.
משנה
משנתנו מבארת עתה על מה ניתן להשבע: אֶחָד [-בין] דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, כגון שנשבע שיאכל או שלא יאכל, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, כפי שיבואר להלן, אֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. מבארת המשנה, כֵּיצַד, אָמַר 'שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי' וְכן אם אמר 'שבועה שֶׁלֹּא אֶתֵּן', 'שֶׁנָּתַתִּי' וְ'שֶׁלֹּא נָתַתִּי', הרי אלו שבועות בדברים של אחרים. כיצד הן שבועות בדבר שאין בו ממש, כגון שנשבע 'שֶׁאִישַׁן' וְ'שֶׁלֹּא אִישַׁן', 'שֶׁיָּשַׁנְתִּי' וְ'שֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי', 'שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר [-גוש עפר] לַיָּם' וְ'שֶׁלֹּא אֶזְרוֹק', 'שֶׁזָּרַקְתִּי' וְ'שֶׁלֹּא זָרַקְתִּי', הרי כל אלו שבועות בדברים שאין בהם ממש.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב בשבועת שקר אֶלָּא כשנשבע עַל הֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב', אבל אם נשבע על העבר, כגון שאכלתי ושלא אכלתי, פטור. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, שאין להוסיף על פשטות הכתוב, אֵין לִי לחייב אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, כמשמעות הכתוב 'להרע או להיטיב', דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, מִנַּיִן שחייב גם עליהם. אָמַר לוֹ רבי ישמעאל, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב – מכך שכתבה התורה לשון הנדרשת ב'כלל ופרט וכלל', יש לרבות גם דברים שאין בהם הרעה או הטבה. אָמַר לוֹ רבי עקיבא, אִם אתה מודה שרִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ – דברים שאין בהם הרעה והטבה, אַף רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, והיינו דברים שהם לשעבר, ולא רק לעתיד לבא.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן, יש חוֹמֶר בִּנְדָרִים יותר מִבִּשְׁבוּעוֹת, וְיש חוֹמֶר בִּשְׁבוּעוֹת יותר מִבִּנְדָרִים. ומבארת הברייתא, חוֹמֶר בִּנְדָרִים, בכך שֶׁהַנְּדָרִים חָלִין עַל דְּבַר מִצְוָה כְּפי שהן חלים על דְּבַר הָרְשׁוּת, שאם אסר על עצמו בנדר שלא יטול לולב או שלא ישב בסוכה, חל נדרו ואסור לו לעשות זאת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁבוּעוֹת, שאינן חלות על דבר מצוה. חוֹמֶר בִּשְׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶּׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּפי שהן חלות על דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּנְדָרִים. ומבארת הברייתא, כֵּיצַד חלות השבועות על דבר שאין בו ממש, אָמַר, 'שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לִפְלוֹנִי', וְכן 'שבועה שֶׁלֹּא אֶתֵּן'.
מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת הברייתא בשבועה ש'אֶתֵּן' וְ'שֶׁלֹּא אֶתֵּן', אִילֵימָא – אם תאמר שהכוונה לשבועה שאתן צְדָקָה לֶעָנִי, הרי מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינָי הוּא לתת צדקה לעני, וְלֹא חַיְלָא עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה – ואין שבועה חלה על כך, בין אם נשבע לקיים את המצוה, ובין אם נשבע לבטל את המצוה. אֶלָּא שאתן ושלא אתן מַתָּנָה לְעָשִׁיר, שזהו דבר הרשות, אך אין בו ממש, ולכן שייכת בו שבועה, אך אין שייך בו נדר.
