תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא ה ד) 'לְכָל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה', ולשון 'האדם בשבועה' באה ללמד שיהא ליבו של האדם עליו בשעה שנשבע, פְּרָט לְאָנוּס, שאינו חייב קרבן על שבועתו. ומבארת הגמרא הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשב האדם כאנוס על שבועתו, כִּדְרַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִּי – כמו אותו מעשה שהיה עם רב כהנא ורב אסי, דְּרַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִּי, כִּי הָווּ קָיְימֵי מִקַמֵּיהּ דְּרַב – כשסיימו ללמוד תורה לפני רב, ונחלקו ביניהם מה אמר רב, מַר אָמַר – אחד מהם אמר, שְׁבוּעָתָא דהֲכִי אָמַר רַב – שבועה שכך אמר רב, כדבריו. וּמַר אָמַר – וכן חבירו אמר, שְׁבוּעָתָא דהֲכִי אָמַר רַב, כדבריו. כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ – כשבאו שוב לפני רב, לשאול אותו כדברי מי מהם האמת, אָמַר כְּחַד מִינַּיְיהוּ – אמר רב שהאמת היא כדברי אחד מהם, אָמַר לֵיהּ אִידָךְ – שאל השני את רב, וְאַנָּא בְּשִׁיקְרָא אִישְׁתַּבָּעִי – האם נמצא איפוא שאני נשבעתי לשקר, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, אַנְתְּ – אתה, שנשבעת שלא כפי האמת, לִבְּךָ אֲנָסְךָ להשבע, כיון שהיית סבור שהאמת כדבריך, ובאופן זה אין חיוב שבועת שקר, וזו כוונת הברייתא שמיעטה את האנוס בשבועה, שאם הוא סובר שהאמת כדבריו, אף שהתברר שלא היתה האמת כדבריו, אינו חייב משום שבועת שקר.
הגמרא מבארת עתה שכדי שיחול הנדר על האדם יש צורך גם בכוונת הלב וגם בביטוי שפתים: אָמַר שְׁמוּאֵל, גָמַר האדם בְּלִבּוֹ לידור נדר, אין הדבר מחייבו עדיין, אלא צָרִיךְ לְהוֹצִיא את הנדר בִשְׂפָתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) 'לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם'. וְכֵן אִם גָמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בשפתיו שיהא אסור עליו פַּת חִטִּים, וטעה בלשונו וְהוֹצִיא פַּת שְׂעוֹרִין, אֵינוֹ אָסוּר לֹא בַּחִטִּים וְלֹא בַּשְׂעוֹרִים, והטעם לכך, אֵינוֹ אָסוּר בַּחִטִּים שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא זאת בִשְׂפָתָיו, וְאֵינוֹ אָסוּר בַּשְׂעוֹרִים שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוֵּין לוֹמַר שְׂעוֹרִים, דְּבָעִינַן – וכדי שיחול הנדר אנו מצריכים עַד שֶׁיְּהֵא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. אֲבָל אִם גָמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּים, וְהוֹצִיא 'פַּת' סְתָם, אָסוּר בְּפַת חִטִּים, כיון דְפַת חִטִּים 'פַּת' שְׁמָהּ – מכונה היא בלשון בני אדם גם כ'פת' סתם, וְהִנֵּה נמצא שפִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.
דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר הפסוק 'לבטא בִּשְׂפָתַיִם', ללמד שדוקא ביטוי בשפתים מחייב, וְלֹא בַּלֵּב. גָמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לְכָל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם', ללמד שאף אם גמר בליבו מועיל הדבר. וְאָמְרִינַן – ותמהה הגמרא על דברי הברייתא, הָא גּוּפָא קַּשְׁיָא – דברי הברייתא קשים בינם לבין עצמם, אָמַרְתָּ בתחילת הברייתא שיש צורך דוקא שיבטא בִּשְׂפָתַיִם, וְלֹא די בכך שיחשוב בַּלֵּב, וְהָדַר אָמַרְתָּ – וחזרה הברייתא ואמרה גָמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן, ומשמע שאף אם גמר בליבו ללא ביטוי בשפתיו, חייב. וְתִירְצָה רָבָא הֲכִי – וכך תירץ רבא את דברי הברייתא, מה שאמרו ברישא שיש צורך בביטוי בִּשְׂפָתַיִם, היינו וְלֹא באופן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּים וְהוֹצִיא פַּת שְׂעוֹרִים, אבל אם גָמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּים וְהוֹצִיא פַּת סְתָם, מִנַּיִן שבאופן זה חל עליו הנדר, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לְכָל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם', וכפי שהתבאר, שכיון שפת חיטים מכונה 'פת' סתם, חלה שבועתו על פת חיטים, כפי שגמר בליבו.
וּתְנָן נַמִּי בְּמַתְנִיתִין – וכן שנינו אף במשנה (תרומות פ"ג מ"ח), הַמִּתְכַּוֵּין לוֹמַר על בהמה 'הרי זו עוֹלָה', וְאָמַר בטעות 'שְׁלָמִים', או שהתכוון לומר שתהיה שְׁלָמִים וְאָמַר 'עוֹלָה' וְכוּ', וכן אם התכוין לנדור שֶׁאֲנִי נִכְנַס לַבַּיִת הַזֶּה, וְאָמַר בטעות לָזֶה – לבית אחר, או שרצה לנדור שֶׁאֲנִי נֶהֱנָה לָזֶה – לאדם מסוים, וְאָמַר בטעות לָזֶה – לאדם אחר, לֹא אָמַר כְּלוּם ומותר בשניהם, עַד שֶׁיְּהֵא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, שיאמר בשפתיו כפי שגמר בליבו.
