משנה
אדם שנִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, כגון שלא יטול לולב, וְלֹא בִּיטֵּל, פָּטוּר משבועת ביטוי, כיון שאין שבועה חלה על ביטול מצוה [אמנם חייב הוא משום שבועת שוא]. נשבע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, וְלֹא קִיֵּים, פָּטוּר וכו'.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יָכוֹל היית לומר שאם נִשְׁבַּע האדם לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, וְלֹא בִּיטֵל, שיְהֵא חַיָּב משום שבועת ביטוי, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפרשה זו 'לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב', ללמד שיש לדמות את השבועות זו לזו, מַה שבועה של הֲטָבָה היא רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה היא באופן של רְשׁוּת, אוֹצִיא מכלל זה את הנִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, ובכך הוא נשבע להרע לעצמו בדבר שאינו רשאי, ועבר על שבועתו וְלֹא בִּיטֵל, שֶׁהוּא פָּטוּר. יָכוֹל היית לומר שהנִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה, ועבר על שבועתו וְלֹא קִיֵּים, שֶׁיְּהֵא חַיָּב משום שבועת ביטוי, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב', ללמד, מַה הֲרָעָה היא באופן שנשבע על דבר הרְשׁוּת, אַף הֲטָבָה היינו באופן שנשבע על דבר הרְשׁוּת, אוֹצִיא מכלל זה את הנִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה, וְלֹא קִיֵּים, שֶׁהוּא פָּטוּר. יָכוֹל היית לומר שאם נִשְׁבַּע האדם לְהָרַע לְעַצְמוֹ, וְלֹא הֵרַע, שיְהֵא פָּטוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב', ללמד, מַה הֲטָבָה היא רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה היא באופן של רְשׁוּת, אָבִיא לכלל חיוב שבועה את הנִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ, וְלֹא הֵרַע, שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לעשות כן לעצמו, ולכן חלה שבועתו, ואם ביטלה, חייב [ואף על פי שאסור לאדם לחבול בעצמו, מכל מקום כיון שאין איסור זה מפורש בתורה, חלה על כך שבועתו]. יָכוֹל היית לומר שאם נִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים, וְלֹא הֵרַע, שיְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב', ללמד, מַה הֲטָבָה היא רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה היא באופן של רְשׁוּת, אוֹצִיא מכלל זה את הנִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים, שֶּׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ להרע לאחרים, וממילא לא חלה שבועתו כלל. מִנַּיִן לְרַבּוֹת לכלל שבועת ביטוי שבועה על הֲטָבַת אֲחֵרִים – שנשבע שיעשה טובה לאחרים, שחלה שבועתו, אף על פי שאם היה נשבע להרע לאחרים לא היתה חלה שבועתו מאחר ואין זו הרעה של רשות, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אוֹ לְהֵטִיב', ויתור תיבת 'או' באה לרבות הטבת אחרים. וְאֵי זוֹ הִיא הֲרָעַת אֲחֵרִים שאין שבועה חלה על כך, כגון הנשבע ואומר אַכֶּה אֶת פְּלוֹנִי וְאֶפְצַע אֶת מוֹחוֹ.
משנה
אדם שנשבע ואמר על ככר לחם מסוימת 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ', ומשמעות לשון אכילה סתם היינו אכילת כזית מאותה הככר, ואחר כך חזר ואמר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה', ומשמעות לשון זו היא שלא יאכל את כל הככר, וַאֲכָלָהּ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, כיון שאי אפשר לעבור על השבועה השניה בלי שיעבור על השבועה הראשונה, ובאופן זה אין שבועה חלה על שבועה, וכיון שלא חלה השבועה השניה כלל, חייב רק על כך שעבר על השבועה הראשונה. וזוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, והיינו כיון שהיא שבועת שקר שיש בה מעשה, אבל אם נשבע שיאכל, ולא אכל, פטור ממלקות, כיון שלא עשה מעשה. שְׁבוּעַת שָׁוְא, חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר, ובמשנה הבאה יבואר מה היא שבועת שוא.
גמרא
מבררת הגמרא, לָמָּה לִי לְמִיתְנָא – מדוע שנתה המשנה אופן שנשבע 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה', והרי יכלה לשנות את אותה לשון שבועה פעמיים, כגון 'שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל' כדי להשמיענו שאין שבועה חלה על שבועה. ומבארת, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – דבר זה באה המשנה להשמיענו, דטַעֲמָא שאין השבועה השניה חלה הוא כיון דְּאָמַר תחילה 'שֶׁלֹּא אוֹכַל', וְהָדַר אָמַר 'שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה', אֲבָל אם אָמַר תחילה שבועה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה, וְהָדַר אָמַר שבועה שֶׁלֹּא אוֹכַל, היתה חלה שבועתו השניה ומִיחַיַּיב תַּרְתֵּי – וחייב שתים, והטעם לכך הוא כיון שבשבועתו השניה הוסיף על עצמו איסור שלא היה כלול בשבועתו הראשונה, וְכִדְרָבָא – וכפי שמבואר בדברי רבא, דְּאָמַר רָבָא, האומר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכַּר זוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָכַל כַזַּיִת מִמֶּנָּה, חַיָּב. אך אם אמר על ככר מסוימת שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כּוּלָּהּ, ונמצא שבשבועתו הראשונה אסר על עצמו לאכול את כולה, ובשבועתו השניה אסר על עצמו אפילו אכילת כזית, ובאופן זה חלות שתי השבועות, ואם אכל את כולה, חייב שתים.
אָמַר רָבָא, אדם שנִשְׁבַּע עַל כִּכַּר מסוימת שלא יאכל ממנה, וְאכל ממנה, אך שִׁיֵיר מִמֶּנָּה אפילו עַד כַזַּיִת, נִשְׁאַל עָלֶיהָ – יכול הוא להישאל על שבועתו אצל חכם, ואם יתיר לו את שבועתו יתברר למפרע שלא עבר על איסור שבועה. אבל אם אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, ולא שייר ממנה אפילו כזית, אֵין נִשְׁאָל עָלֶיהָ, כיון שאי אפשר להשאל על דבר שכבר אינו קיים בעולם, ואין שום נפקא מינה מכך שישאל עליו. אַמֵימָר נחלק על דברי רבא ואָמַר, אֲפִילוּ אם אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, נִשְׁאָל עָלֶיהָ, כיון שיש נפקא מינה משאלה זו לענין עונשו, אִי אכלה בְּשׁוֹגֵג, הרי הוא מְחוּסָּר עדיין הבאת קָרְבָּן, ואם יתירו לו את שבועתו יפטר מקרבן, וְאִי אכלה בְּמֵזִיד, הרי הוא מְחוּסָּר עדיין מַלְקוֹת, ואם יתירו לו את שבועתו יפטר ממלקות. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא כְּאַמֵימָר, שאפילו אם אכל את כולה נשאל עליה, וַאֲפִילוּ כָּפְתּוּהוּ עַל הָעַמּוּד להלקותו על כך שעבר על שבועתו, וַעֲדַיִין לֹא לָקָה, הרי זה נִשְׁאָל עָלֶיהָ ונפטר ממלקות.
וְאַף עַל גָּב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לגבי כל חייבי מלקיות, שאם כָּפְתּוּהוּ עַל הָעַמּוּד להלקותו, וְרָץ [-וברח] מִבֵּית דִּין, הרי זה פָּטוּר ממלקות, ואין מחזירים אותו להלקותו, אַלְּמָא – ולכאורה מוכח מכך שמזמן שכפתוהו על העמוד כְּמוֹ שֶׁלָּקָה דָאמִי – הרי הוא נחשב כמי שכבר לקה, ואם כן איך יכול הוא להשאל על שבועתו, אין זו קושיא, כיון דהָתָם מדובר שרָץ וברח מבית דין, וכיון שהתבזה בריצה זו נפטר, שנאמר בפסוק (דברים כה ג) 'וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ', שכיון שנקלה והתבזה הרי הוא כאחיך, ואין מלקים אותו, אבל הָכָא הרי לֹא רָץ, ועדיין הוא חייב במלקות, וממילא יכול הוא להשאל על שבועתו, ולהפטר.
