שנינו במשנה, אם אין הודאה ממין הטענה פטור'. הגמרא מביאה מחלוקת בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, טְעָנוֹ התובע חִטִּים, וְהוֹדָה לוֹ הנתבע בִּשְׂעוֹרִים, פָּטוּר משבועת מודה במקצת, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַמֵּנִיחַ אֶת הַכַּד (ב"ק לה:) אָמַר רַבָּה בַּר נָתָן, טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. מבררת הגמרא, לֵימָא מְסַיְּעָא לֵיהּ – האם יש סיוע לדבריו מברייתא זו, דְּתַנְיָא, טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. דוחה הגמרא, אִי מֵהָתָם – מברייתא זו אין סיוע לדברי רבה בר נתן, כיון הֲוָה אֲמִינָא – יכול היית לומר, מַאי 'פָּטוּר' האמור בברייתא, פָּטוּר מִדְּמֵי חִטִּים הגם שהודה בהם, וּלְעוֹלָם חַיָּב בִּשְׂעוֹרִים – אך חייב הוא בדמי השעורים, וממילא חייב הוא שבועת מודה במקצת, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו רבה בר נתן דְּפָטוּר לְגַמְרֵי, ואף מדמי שעורים, וממילא פטור הוא משבועה. וְאַקְשִׁינָן עֲלֵיהּ – והקשתה על כך הגמרא, וּפָּרִיק – ותירצה, וְקָמָה לָהּ הָא – ועמד דין זה דְּרַבָּה בַּר נָתַן וְלֹא איפריכא – ולא פרכוהו, הִלְכָּךְ הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ולכן הלכה כמותו, שהתובע מחבירו חטים, והודה לו הלה בשעורים, וכן כל תובע מין מסוים והלה מודה לו במין אחר, פטור גם מהחטים וגם מהשעורים, ואינו חייב שבועת מודה במקצת.
אָמַר רַב עָנָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, טְעָנוֹ חִטִּים, וְקָדַם הנתבע וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים, אִם כְּמַעֲרִים – אם עשה כן דרך הערמה [וכפי שיבואר להלן], חַיָּב, וְאִם כְּמוֹדֶה באמת, פָּטוּר, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, תבעו התובע חטים, ועוֹדֶנּוּ מְבַקֵּשׁ לוֹמַר 'וּשְׂעוֹרִים' – רצה התובע להמשיך ולתבוע גם שעורים, אך קודם שעשה זאת קָדַם הוּא – הקדימו הנתבע וְהוֹדָה לוֹ בָּהֶן [-בשעורים], ובזה חלוק הדין, שאִם לְפִי תּוּמּוֹ עָשָׂה כֵּן הנתבע, שהיה סבור שסיים התובע את תביעתו בחטים, והודה לו בשעורים, הרי זה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה, וְאִם כְּמַעֲרִים, שידע שהתובע עומד להמשיך ולתבוע שעורים, ולכן הקדים להודות בהם כדי להפטר, הרי זה חַיָּב.
שנינו במשנה, 'שבועת הדיינין, הטענה שתי כסף וההודיה שוה פרוטה', הגמרא מבארת עתה שדין זה הוא רק בתביעת ממון, ולא בתביעת כלים: וְאָמַר רַב עָנָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, טְעָנוֹ התובע שְׁתֵּי מְחָטִים, וְהוֹדָה לוֹ הנתבע בְּאַחַת מֵהֵן, חַיָּב שבועת מודה במקצת, לְכָךְ יָצְאוּ כֵלִים – לכך פירטה התורה בפרשה זו את ה'כלים' בפני עצמם, שנאמר (שמות כב ו) 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר', לְמָה שֶׁהֵן – להתחייב עליהם במה שהן, ואף אם אין בהם שיעור של שתי כסף.
