כפי שהתבאר בסוגיות הקודמות, שבועת התורה נוהגת במודה במקצת, או באופן שעד אחד מסייע לתובע, הגמרא מבארת עתה שמכל מקום יש אופנים שבהם יש שבועה דרבנן: התובע את חבירו ואומר לו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, והנתבע משיב ואומר אֵין לְךָ בְּיָדִי כלום, פָּטוּר משבועת התורה, וכפי ששנינו במשנה. אָמַר רַב נַחְמָן, וּמכל מקום מַשְׂבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֵיסֶת – שבועה דרבנן [ומכונה 'היסת' כיון שהסיתוהו חכמים להשבע, שמא מתוך כך יודה], מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שחייבוהו חכמים בשבועה זו, כיון שיש חֲזָקָה שאֵין אָדָם תּוֹבֵעַ מָמוֹן אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ, ולא מסתבר שיתבע אדם זה את חבירו בלא שהלה יהיה חייב לו ממון.
מביאה הגמרא נוסח אחר בתקנה זו של שבועת היסת: רַב חֲבִיבָא מָתְנֵי אַסֵיפָא – שונה את דברי רב נחמן, שתקנו חכמים שבועת היסת, על הסיפא של משנתנו, שכך שנינו בה, התובע את חבירו ואומר מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, והלה אָמַר לוֹ, הֵן – אכן חייב אני לך מנה, לְמָחָר אָמַר לוֹ התובע תְּנֵהוּ לִי לאותו מנה שהודית שאתה חייב לי, והשיב לו הלה נְתַתִּיו לְךָ, הרי זה פָּטוּר, ועל אופן זה אָמַר רַב נַחְמָן, וּמַשְׂבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֵיסֶת.
ומבארת הגמרא את החילוק בין שתי לשונות אלו בתקנת רב נחמן, מַאן דְּמַתְנִי לָהּ אֲרֵישָׁא – מי ששונה דין זה על הרישא, שאפילו הכופר בכל חייב שבועת היסת, כָּל שֶׁכֵּן שיאמר דין זה אַסֵיפָא, שהרי שם יש יותר ראיה שאכן הלה חייב ממון לחבירו, שכבר הודה בתחילה ורק עתה טוען שכבר פרע, וּמַאן דְּמַתְנִי לָהּ אַסֵיפָא – אך מי ששונה דין זה על הסיפא, הָכָא הוּא דְּאִיכָּא דְרָרָא דְּמָמוֹנָא – סובר כן דוקא באופן זה, שיש קצת ראיה וסיוע לדברי התובע, שהרי כבר הודה בתחילה בחוב זה, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְרָרָא דְּמָמוֹנָא – אך באופן של הרישא, שאין כל ראיה וסיוע לדברי התובע, שהרי הנתבע כופר בכל, לֹא – סובר הוא שאין חיוב שבועה, אפילו מדרבנן.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא כְּמַאן דְּמַתְנִי לָהּ אֲרֵישָׁא – וההלכה היא כדברי מי ששונה דין זה על הרישא, שאף הכופר בכל באופן שאין סיוע לדברי התובע, גם כן חייב שבועת היסת, וּכְבָר בֵּירַרְנוּהָּ להלכה זו בִּתְחִילַּת מסכת בָּבָא מְצִיעָא.
מבררת הגמרא, מַאי אִיכָּא בֵּין שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁבוּעָה דְּרַבָּנָן, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא לְמֵיפָּךְ שְׁבוּעָה – לענין הפיכת השבועה מהמחויב בה על שכנגדו, במקום שהתחייב הנתבע בִּשבועה דְאוֹרַיְיתָא, אִם אָמַר הַנִּתְבָּע, יִשָּׁבַע הוּא – התובע, שהאמת כדבריו, וְיִטּוֹל את כל דמי תביעתו, וְאָמַר הַתּוֹבֵעַ אֵינִי זָז מִדִּין תּוֹרָה, ורצוני שהנתבע ישבע ויפטר, או שישלם, לֹא אַפְכִינָן שְׁבוּעָה – אין הופכים את השבועה על התובע בעל כרחו, אבל בִּשבועה דְרַבָּנָן אַפְכִינָן שְׁבוּעָה, ויכול הנתבע לומר שאינו רוצה להשבע, אלא התובע ישבע ויטול, ואם התובע גם הוא מסרב להשבע, אין הנתבע חייב לשלם.
ממשיכה הגמרא ומבררת, וּלְדעת מַר בַּר רַב אַשִׁי, דְּאָמַר, בִּשבועה דְאוֹרַיְיתָא גם כן אַפְכִינָן שְׁבוּעָה, ויכול הנתבע לסרב להשבע ולהטיל את השבועה על התובע, שישבע ויטול, אם כן מַאי אִיכָּא – מה החילוק שיש בֵּין שבועה דְּאוֹרָיְיתָא לִשבועה דְרַבָּנָן. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא לְמֵיחַת לְנִכְסֵיהּ – לענין ירידה לנכסיו של המחויב שבועה, בִּשבועה דְאוֹרַיְיתָא, אִי לֹא בָּעֵי לְאִשְׁתַּבּוּעֵי – אם אין הנתבע רוצה להשבע, נַחְתִּינָן לְנִכְסֵיהּ – יורדים לנכסיו וגובים ממנו את הממון שהוא נתבע ואינו רוצה להשבע עליו, ואילו בִּשבועה דְרַבָּנָן, אף אם אינו רוצה להשבע, לֹא נַחְתִּינָן לְנִכְסֵיהּ – אין יורדים לנכסיו.
וְאִם אותו אדם הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, ואינו יכול להשבע, מִדְּאוֹרַיְיתָא – אם זו שבועה דאורייתא, נִשְׁבַּע התובע שֶׁכְּנֶגְדוֹ, וְנוֹטֵל את דמי תביעתו, ואילו בִּשבועה דְרַבָּנָן, כיון ששבועה זו עצמה תַּקַּנְתָּא הִיא – תקנת חכמים היא, ואילו היפוך השבועה על שכנגדו זו גם כן תקנה, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לֹא עַבְדִּינָן – אין עושים תקנה לתקנה. וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה בזה כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, דְּאָמַר בִּשבועה דְאוֹרַיְיתָא נַמִּי אַפְכִינָן שְׁבוּעָה, אלא בשבועה דאורייתא אין הופכים את השבועה על שכנגדו, אלא הנתבע חייב או להשבע או לשלם.
