משנה ג: לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ, וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:
משנה ג: משנתנו מתחילה להביא את הגזרות שגזרו חכמים בערבי שבתות, מחשש שיבא האדם לידי חילול שבת: לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ אפילו אם היא תחובה לו בבגדו, שאצל סתם אדם נחשבת הוצאה זו כהוצאה 'שלא כדרך' ופטור עליה, כיון שהחייט רגיל לצאת כך, נחשב הדבר אצלו כדרך הוצאה, ולכן לא יצא כך סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה של ליל שבת, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח להוציאה, וְיֵצֵא בה מרשות היחיד לרשות הרבים, ויעבור על איסור הוצאה. וְכן לֹא יצא הַלַּבְלָר [-סופר] בְּקֻלְמוֹסוֹ, אפילו הוא תחוב לו מאחורי אוזנו, כיון שלגבי הסופרים נחשב הדבר כדרך הוצאה, שמא ישכח ויוציאנו לאחר שיחשיך היום. וְלֹא יְפַלֶּה האדם אֶת כֵּלָיו – לא ינקה את בגדיו מִכִּינִּים, וְלֹא יִקְרָא בספר לְאוֹר הַנֵּר, מחשש שיבא להטות את הנר על צידו, כדי שיתרבה השמן בפתילה, ויהא אורו חזק יותר, ויעבור משום איסור מבעיר. אך מוסיפה המשנה, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ [-הלכה גמורה היא], שהַחַזָּן המלמד את התינוקות, רוֹאֶה – רשאי להסתכל לאור הנר הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, כיון שאינו מתבונן בספר אלא בעיון קל, ואין חשש שמא יטה, אֲבָל הוּא עצמו לֹא יִקְרָא עמהן, כיון שזהו עיון גדול יותר ויש לחשוש שמא יטה [והתינוקות עצמם קוראים לאור הנר ואין חוששים שמא יטו, לפי שאימת רבם עליהם]. מסיימת המשנה, כַּיּוֹצֵא בוֹ – כעין גזירה זו, שגזרו בה משום הרחק עבירה, אמרו חכמים שלֹא יֹאכַל הַזָּב עִם אשתו הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה – שמא מתוך כך יבואו לידי עבירה.
משנה ד: וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:
משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, גזרו חכמים שלא יפלה האדם את בגדיו, ולא יקרא לאור הנר בשבת, מחשש שמא יטה. אומרת המשנה, וְאֵלּוּ – שתי גזירות אלו, הן מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן, שנטמן בעלייתו כדי ליישב ולבאר את הפסוקים בספר יחזקאל, שנראים כסותרים את דברי התורה, כְּשֶׁעָלוּ חכמים לְבַקְּרוֹ, ובאותה שעה היו שם כל החכמים הראויים להוראה שבאותו דור, נִמְנוּ – עמדו למנין, וְרַבּוּ – היו מרובים תלמידי בֵּית שַׁמַּאי עַל תלמידי בֵּית הִלֵּל, וכיון שאמרה תורה 'אחרי רבים להטות', נפסקה הלכה באותן מחלוקות כדברי בית שמאי, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם, ושתים מהן אֵילוּ הגזירות שהובאו במשנה הקודמת, האיסור לפלות בגדים ולקרוא בשבת לאור הנר.
