הלימוד לעילוי נשמת הגאון רבי דוב צבי בן רבי ירוחם פישל קרלינשטיין זצוק"ל
בס"ד
יום שישי ט"ו כסלו תשע"ו
משנה א: בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָה יוֹצְאָה לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁה וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם וְלֹא בַטוֹטֶפֶת וְלֹא בַסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין וְ לֹא בַכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בַקַּטְלָא וְלֹא בַנְּזָמִים וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה וְאִם יָצָאת אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָאת:
משנה א: פרק זה מבאר את דיני תכשיטי האשה לענין היציאה בהם בשבת לרשות הרבים. והכלל הוא שסתם תכשיט מותר, אלא אם כן יש חשש שתבא האשה להסיר את התכשיט ברשות הרבים מסיבה כל שהיא, ואז יתכן שתטלטל אותו: בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים, וּבַמָּה אֵינָה יוֹצְאָה. מבארת המשנה, לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לרשות הרבים, לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת, שֶׁבְּרֹאשָׁה, כלומר, חוטי צמר או פשתן או רצועות הכרוכות בשערות ראשה, מחשש שמא תזדמן לה טבילת מצוה, ותסיר את החוטים או הרצועות ברשות הרבים, ותוליכם ארבע אמות, וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן טבילת מצוה [אף ביום חול] עַד שֶׁתְּרַפֵּם – שיהיו רפויים קצת, שלא יחצצו בין המים לגופה [וכיון שהם חוצצים, אסרו עליה לצאת בשבת, מחשש שתסירם לצורך טבילת מצוה, וכמו שהתבאר]. וְלֹא תצא לרשות הרבים בַטוֹטֶפֶת – מין תכשיט של זהב על מצחה, הדומה ל'ציץ' הקשור מאוזן לאוזן, וְלֹא בַסַּנְבּוּטִין – תכשיטים התלויים על אותו ציץ, מהצדעיים עד הלחיים, כיון שהם תכשיטים חשובים, ויש חשש שתורידם כדי להראותם לחברתה, ותטלטלם ברשות הרבים, ואיסור זה הוא בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין בשבכה שבראשה, אבל אם הם תפורים שם, אין חשש שתסיר את כיסוי ראשה ברשות הרבים, ומותרת לצאת בהם. וְכן לֹא תצא בַכָּבוּל – חתיכת בגד, כמין מצנפת קטנה, המונחת תחת אותו ציץ של זהב, כדי שלא יזיק למצח, ולפעמים לובשים את הבגד הזה לבדו, כתכשיט. והאיסור ביציאה ב'כבול' הוא רק לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אבל רשאית לצאת בו לחצר, כיון שלא רצו חכמים לאסור על האשה את כל תכשיטיה בחצר, שלא תתגנה על בעלה. אבל שאר התכשיטים שנאסרו לעיל, היינו אפילו לחצר. וְלֹא תצא בְעִיר שֶׁל זָהָב – עטרה של זהב העשויה כצורת העיר ירושלים, וְלֹא בַקַּטְלָא – תכשיט הנתון בצואר האשה, ומהודק בחוזק, כדי שתיראה בעלת בשר [ונקרא 'קטלא' מלשון הריגה, כאילו חונקת עצמה בתכשיט זה], וְלֹא בַנְּזָמִים – נזמי האף, שניתן להסירם בקלות, וחששו שתטלטלם ברשות הרבים, אבל נזמי האוזן, שהם מכוסים בשבכה שבראשה, קשה לשולפם ומותרת לצאת בהם. וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, אף שזהו תכשיט, מחשש שתבא להסירה ולטלטלה [ולהלן (מ"ג) יבואר דין טבעת שיש בה חותם], וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה – מין תכשיט שיש בראשו טס זהב, וְאִם יָצָאת באחד מכל התכשיטים הללו לרשות הרבים, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָאת, כיון שאין בהם איסור תורה, אלא רק גזירת חכמים, מחשש שתבא לטלטול.
משנה ב: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא בַיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה וְלֹא בַתְּפִלִּין וְלֹא בַקָּמִיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה וְלֹא בַשִּׁרְיוֹן וְלֹא בַקַּסְדָּא וְלֹא בַמַּגָּפַיִם וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּב חַטָאת:
משנה ב: משנתנו מבארת עתה את הדברים שבהם אין האיש רשאי לצאת בשבת לרשות הרבים: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר – סנדל של עץ שתוקעים בו מסמרים עבים כדי לחזקו, ואין איסורו משום הלכות שבת, אלא משום מעשה שהיה בזמן גזירת השמד, שהסתתרו היהודים במערה, ושמעו רעש על גבי המערה וחשבו שאלו האויבים, ודחקו זה את זה ונהרגו מהמסמרים שבסנדליהם, ולכן גזרו שלא יצאו בסנדלים אלו בשבת וביום טוב, שהם זמנים שמתכנסים בהם אנשים רבים.
וְלֹא יצא האדם בשבת לרשות הרבים בַיָחִיד – בסנדל יחיד, אף שאינו מסומר, שלא יחשדוהו שהוא נושא את הסנדל השני תחת בגדיו, ומטלטלו ברשות הרבים, וכן מחשש שילעגו עליו שהולך בסנדל אחד, ויבא לשולפו ולטלטלו, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ האחרת מַכָּה, שמחמתה אינו נועל סנדל, ובאופן זה אין שייכים החששות הללו.
וְלֹא יצא בַתְּפִלִּין, אפילו לדעת הסוברים ששבת היא זמן הנחת תפילין, מכל מקום חששו שירצה להכנס לבית הכסא, ויסירם, ויטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים, וְלֹא יצא בַקָּמִיעַ שתולים לרפואה, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, כיון שזהו טלטול האסור בשבת, אבל אם נטלו מרופא מומחה שכבר ריפא שלשה בני אדם, הרי זה כתכשיט לחולה, ורשאי לצאת בו לרשות הרבים. וְלֹא יצא בַשִּׁרְיוֹן, וְלֹא בַקַּסְדָּא – כמין כובע של ברזל, וְלֹא בַמַּגָּפַיִם – כיסוי ברזל על הרגלים, שדברים אלו דרך ללובשם במלחמה, ואסור לצאת בהם בשבת [ומחמת כן אסור אפילו ללובשם בשבת, מבלי לצאת לרשות הרבים], וְאִם יָצָא באחד מדברים אלו, אֵינוֹ חַיָּב חַטָאת, לפי שאין בזה איסור תורה.
