משנה ג: לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֶּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בַכֻּלְיָאר וְלֹא בַכּוֹבֶלֶת וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן וְאִם יָצְתָה חַיֶּבֶת חַטָאת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בַכּוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
משנה ג: משנתנו ממשיכה לבאר את ההלכות השייכות לתכשיטים ובגדים המיוחדים לנשים, באילו מהם רשאית אשה לצאת לרשות הרבים בשבת:
לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בשבת לרשות הרבים בְּמַחַט הַנְּקוּבָה – שיש בה חור להשחלת החוט, כיון שמחט זו משמשת לתפירה ואינה תכשיט [בשונה ממחט שאינה נקובה, שהיא תכשיט], ואסור לטלטלה בשבת, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֶּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, שאף היא אינה משמשת כתכשיט, אלא ככלי לחתימת אגרות וכדומה, ואסור לטלטלה בשבת, וְלֹא בַכֻּלְיָאר – מין טבעת המקיפה את ראשה, וכיון שרוב הנשים אינן יוצאות עם טבעת זו, אינה נחשבת תכשיט אלא משא, וְלֹא בַכּוֹבֶלֶת – כלי קטן של כסף או זהב, ויש בו בשמים לריח טוב, וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן – כלי קטן עם מין בושם, שאף אלו אינם נחשבים תכשיטים, וְאִם יָצְתָה בשוגג לרשות הרבים באחד מדברים אלו, הרי זה איסור תורה, וחַיֶּבֶת חַטָאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בַכּוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן, לפי שאף הם נידונים כתכשיטים ואין בהם איסור תורה, אך מדרבנן אסורה לצאת בהם, מחשש שתבא להסירם ולהראותם לחברותיה, ותשכח ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.
משנה ד: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בַסַּיִף וְלֹא בַקֶּשֶׁת וְלֹא בַתְּרִיס וְלֹא בָאַלָּה וְלֹא בָרֹמַח וְאִם יָצָא חַיָּב חַטָאת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי שֶׁנֶּאֱמַר וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה בִּירִית טְהוֹרָה וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת כְּבָלִים טְמֵאִין וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת:
משנה ד: משנתנו עוסקת ביציאת האיש בשבת לרשות הרבים בכלי מלחמה [בזמן שאין מלחמה, ואין יציאה זו נדרשת לצורך פקוח נפש]: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בשבת לרשות הרבים, לֹא בַסַּיִף – חרב, וְלֹא בַקֶּשֶׁת, וְלֹא בַתְּרִיס – מגן העשוי בצורת משולש, וְלֹא בָאַלָּה – מגן העשוי בצורת עיגול, וְלֹא בָרֹמַח – מין חרב. וְאִם יָצָא, הרי זה איסור תורה, וחַיָּב חַטָאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, כלי מלחמה לאיש, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ, וכמו שנאמר בתהילים 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ', ומותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת. וַחֲכָמִים, האוסרים זאת, אוֹמְרִים שאֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר בנבואת ישעיה 'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה', הרי שהנביא מבשר שלעתיד לבא לא יהיה צורך בחרב וחנית כלל, אף לא לתכשיט, ולכן יתבטלו לגמרי לעתיד לבא, ויעשו מהם כלי גינה [ואילו רבי אליעזר סובר שכיון שלעתיד לבא לא יהיה בהם צורך, ממילא לא ייחשבו כתכשיט, אך בזמן הזה שיש מלחמות מפעם לפעם, נחשבים הם כתכשיט לאיש, תמיד].
המשנה עוברת עתה לדון בבגדים מסוימים, האם מותר לצאת בהם בשבת, ואגב כך דנה בדיני טהרתן:
בִּירִית – מין טבעת העשויה להחזיק את בתי השוקיים שלא יפלו, טְהוֹרָה, כיון שרק 'כלי' המיועד לשימוש ישיר של האדם מקבל טומאה, ואילו בירית זו משמשת את בתי השוקיים, המשמשים את האדם, ואינה מקבלת טומאה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת, כיון שככל בגד היא, ואין חשש שתוציאנה האשה. כְּבָלִים – שרשרת נאה שהיו הבתולות מחברות בה את שתי ה'ביריות' שבשתי הרגליים, כדי שלא יפסעו פסיעות גדולות מידי, טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, כיון שהיו חלק מהבתולות עושות אותן של זהב, ועשויות להסירן ברשות הרבים להראותן לחברותיהן, וחששו חכמים שיטלטלו אותן ארבע אמות ברשות הרבים.
