משנה ה:יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה וּבַטוֹטֶפֶת וּבַסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין בַּכָּבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ בַּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵן לְתוֹךְ פִּיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת וְאִם נָפַל לֹא תַחֲזִיר שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
משנה ה: משנתנו ממשיכה להביא את דיני יציאת האשה לרשות הרבים או לחצר בשבת במיני דברים שונים שדרך הנשים לצאת בהן:יוֹצְאָה אִשָּׁה לרשות הרבים בְחוּטֵי שֵׂעָר שקולעת בהן את שערותיה, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ, בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ [ואין חוששים ששער של חברתה מאוס בעיניה, ועשויה להוציאם ברשות הרבים ולטלטלם], בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה [ואין חוששים שיבואו ללעוג לה על כך, ותשלפם ותטלטלם ברשות הרבים], כיון שחוטי שיער לעולם אינם מהודקים, ואינם חוצצים בטבילה, וכיון שכך אין כל חשש שתוציאם ברשות הרבים [בשונה מחוטי צמר ופשתן, החוצצים בטבילה, והתבאר לעיל (מ"א) שמחמת כן אינה יוצאת בהם לרשות הרבים]. וְכן יוצאת היא בַטוֹטֶפֶת – מין תכשיט של זהב על מצחה, כמין 'ציץ' הקשור מאוזן לאוזן, וּבַסַּנְבּוּטִין – תכשיטים התלויים על אותו ציץ, מהצדעיים עד הלחיים, בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין בשבכה שבראשה, ואין חשש שתוציאם.
ויוצאת היא בַּכָּבוּל – חתיכת בגד, כמין מצנפת קטנה, המונחת תחת אותו ציץ של זהב, כדי שלא יזיק למצח, ולפעמים לובשים את הבגד לבדו, כתכשיט. וּבְפֵאָה נָכְרִית – אשה שאין לה הרבה שער בראשה, מניחה בראשה שער של נשים אחרות, ונראה כאילו זהו שער שלה, ובשני דברים אלו [כבול ופאה נכרית] רשאית לצאת לֶחָצֵר, אך לא לרשות הרבים, כמבואר לעיל שגזרו איסור בתכשיטים שיש חשש שתשלפם ברשות הרבים, אך לחצר לא אסרוה חכמים לצאת כך, כיון שלא רצו לאסור על האשה את כל תכשיטיה בחצר, שלא תתגנה על בעלה. ויוצאת בְּמוֹךְ – חתיכת צמר גפן שֶׁבְּאָזְנָהּ, לקלוט את ליחות האוזן, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, שלא יזיק הסנדל לכף הרגל, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ, שלא יתלכלכו בגדיה. ויוצאת בַּפִלְפֵּל שנותנת בפיה למנוע ריח רע, וּבְגַרְגִּיר מֶלַח שנותנת בפיה לרפואת חולי השיניים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵן לְתוֹךְ פִּיהָ לריח טוב, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת, אלא תשאיר בפיה מערב שבת [כיון שבנתינה בשבת יש משום דרך רפואה, ואסרו זאת חכמים בשבת מחשש שיבא האדם לשחוק סממנים לרפואה]. וְאִם נָפַל בשבת, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת – שן המונחת במקום שן שנפלה, וְשֵׁן שֶׁל זָהָב – שן שהתחילה להרקיב, ועושה לה מין כיסוי מזהב, שניתן לשולפו, רַבִּי מַתִּיר לצאת בה בשבת, כיון שלא נעשתה אלא להסתיר מום שיש בה, ולא כתכשיט, אין חשש שתוציאנה ברשות הרבים, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים כיון שיתכן שתוציאנה ברשות הרבים.
משנה ו: יוֹצְאָה בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת) יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת וְכָל אָדָם אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהווֶֹה:
משנה ו: יוֹצְאָה אשה בְסֶלַע – מטבע שיש בה צורה, שֶׁעַל הַצִּינִית – שקושרים אותה על מכה שיש בכף הרגל, והיא מסייעת לרפואתה. דרכן היתה לנקב את אוזני הילדות הקטנות כדי לשים בהן עגילים, כשתגדלנה, ובינתיים היו מניחים באותם חורים חוטים או קיסמים, כדי שלא יסתם החור, הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת), יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין שבאוזניהן, וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן, הניתנים כדי שלא ייסתמו הנקבים. עַרְבִיּוֹת – נשים יהודיות הגרות בארצות ערב, יוֹצְאוֹת כשפניהן רְעוּלוֹת, כדרכן. וּמָדִיּוֹת – נשים יהודיות הגרות בארץ מדי, יוצאות כשהן פְּרוּפוֹת – עטופות בבגד גדול ורחב, ששפתו האחת תלויה כנגד הצואר, ובשפתו השניה כורכים אבן או אגוז, וקושרת בו את הרצועה [כעין כפתור ולולאה]. מסיימת המשנה, וְאף כָל אָדָם רשאי לצאת כך, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהווֶֹה, ולכן נקטו דוגמא של ערביות ומדיות, שהיתה דרכן להתלבש כך.
