משנה ג: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַיָּב עָלָיו חַטָאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
משנה ג: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בהלכות הוצאה בשבת, כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ – כל דבר הראוי שישמרו אותו לצורך בני אדם, וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ – ויש בו שיעור גדול שדרך בני אדם לשמור דברים כמותו, וְהוֹצִיאוֹ האדם בַשַּׁבָּת מרשות לרשות, חַיָּב עָלָיו חַטָאת, ואפילו אם אותו אדם שהוציאו הוא עשיר, ואין דבר זה חשוב בעיניו, כיון שבעיני סתם בני אדם הוא חשוב, חייב עליו.
וְאילו כָּל דבר שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ, כגון דבר האסור בהנאה, או שהוא דבר הראוי מצד עצמו לשמירה, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ – אך שיעורו היה קטן, ואין דרך לשמור דבר קטן שכזה, וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב עליו אֶלָּא אדם הַמַּצְנִיעוֹ, שבכך שהצניעו החשיבו בעיני עצמו, אבל סתם בני אדם שלא החשיבוהו אינם חייבים עליו.
משנה ד: הַמּוֹצִיא תֶבֶן כִּמְלֹא פִי פָרָה עָצָה כִּמְלֹא פִי גָמָל עָמִיר כִּמְלֹא פִי טָלֶה עֲשָׂבִים כִּמְלֹא פִי גְדִי עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִים כַּגְּרוֹגֶרֶת יְבֵשִׁים כִּמְלֹא פִי גְדִי וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת חַיָּב וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, חיוב הוצאה מרשות לרשות הוא בדבר שיש לו חשיבות, משנתנו מביאה דברים מסויימים ומפרטת מהו שיעור ההוצאה שחייבים עליהם: הַמּוֹצִיא תֶבֶן, שיעור חיובו כִּמְלֹא פִי פָרָה, שדרכה לאכול תבן. עָצָה – תבן של מיני קטניות, כִּמְלֹא פִי גָמָל, שדרכו לאכול עצה. עָמִיר – קשין של שיבולים, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, אם הם לַחִים, הראויים לאכילת אדם, שיעורם כַּגְּרוֹגֶרֶת – כשיעור תאנה מיובשת [והיינו כשאר מאכלים הראויים לאדם], אך אם הם יְבֵשִׁים, שאינם ראויים לאכילת אדם, שיעורם כִּמְלֹא פִי גְדִי. מוסיפה המשנה, וְכל הדברים שהוזכרו לעיל, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, שאם הוציא מעט תבן ומעט עצה, אף שמבין שניהם יש את שיעור החיוב הקטן שביניהם [שהוא מלא פי פרה], אין חייב על הוצאתם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, אך אם מבין שניהם יש את השיעור הגדול שביניהם [שהוא מלא פי גמל], חייב.
הַמּוֹצִיא אֳכָלִים – מאכלים הראויים לאכילת אדם, כַּגְּרוֹגֶרֶת – כתאנה מיובשת, חַיָּב, וְכל מיני המאכלים הראויים לאדם מִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן – קליפות המאכלים, וְגַרְעִינֵיהֶן, וְעֻקְצֵיהֶן – העוקצים של הפירות, וְסֻבָּן – קליפות החיטים, וּמֻרְסָנָן – החלק הגס שבחיטה, הנשאר בנפה, שכל אלו אינם ראויים לאכילת האדם, ואינם משלימים לשיעור. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם כל הגרעינים והקליפות אינם מצטרפים, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים, שמצטרפים לשיעור, כיון שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
