משנה א:הַמּוֹצִיא יַיִן כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס חָלָב כְּדֵי גְמִיעָה דְּבַשׁ כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין בָּרְבִיעִית וְכָל הַשּׁוֹפְכִין בָּרְבִיעִית רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כֻּלָּן בָּרְבִיעִית וְלֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן:
משנה א: משנתנו ממשיכה להביא שיעורים של דברים שונים, לגבי הוצאתם בשבת מרשות לרשות: הַמּוֹצִיא יַיִן, שיעורו כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס – כמות יין שמוזגים עליה מים, ויש ביין ובמים יחד שיעור רביעית, וכיון שבזמנם היו נותנים שלשה חלקי מים על חלק אחד של יין, נמצא ששיעור הוצאת היין הוא ברבע של רביעית. חָלָב, כְּדֵי גְמִיעָה – לגימה שאדם בולע בבת אחת. דְּבַשׁ, שיעורו כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית – פצע הנעשה בגב הסוס או החמור מחמת חיכוך המשא שעליו, ונותנים שם דבש לרפואה. שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן – אצבע קטנה שברגל, של תינוק בן יומו. מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר – לשפשף בהם את הרפואה שנותנים על העין. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, הראויים לשתיית אדם, ואין עושים מהם רפואה, שיעור הוצאתם הוא בָּרְבִיעִית. וְכָל הַשּׁוֹפְכִין – מים שאינם ראויים לשתיית אדם, וראויים רק לגבל בהם את הטיט, שיעורם בָּרְבִיעִית.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֻּלָּן – כל המשקים שיעורם בָּרְבִיעִית, וְלֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ שנאמרו ברישא של משנתנו, אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן, שהחשיבום, וסובר רבי שמעון שאף המצניע דבר, לא בכל אופן הוא חייב על הוצאתו, אלא רק בשיעור מסוים, ולכן נתנה המשנה שיעורים אלו למצניעיהם, וחולק הוא על המשנה לעיל, בה התבאר שכל המצניע דבר אפילו כל שהוא, חייב על הוצאתו.
משנה ב: הַמּוֹצִיא חֶבֶל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לַקֻפָּה גֶּמִי כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לִטֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן נְיָר כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין חַיָּב נְיָר מָחוּק כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
משנה ב: משנתנו ממשיכה לפרט את שיעוריהם של דברים שונים, לגבי חיוב הוצאתם מרשות לרשות, בשבת.
הַמּוֹצִיא חֶבֶל, שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לַקֻפָּה – ידית לכלי. המוציא גֶּמִי, שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי – ידית לתלייה לְנָפָה וְלִכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעורו של הגמי הוא כְּדֵי לִטֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן – לצייר עליו את גודל הנעל שזקוק לה ילד קטן, ולהראות לסנדלר, שיכין על פי זה מנעל עבורו. המוציא נְיָר, שיעורו כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין – אישור על תשלום המכס על ידי הסוחר, והיינו שיעור כתיבת שתי אותיות גדולות מהרגיל. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, אף שהוא כתוב על קלף [ושיעור סתם קלף הוא כדי לכתוב עליו פרשיה קטנה של תפילין, כמבואר להלן], חַיָּב. המוציא נְיָר מָחוּק, שכבר אינו ראוי לכתיבה, שיעורו כְּדֵי לִכְרֹךְ בתור פקק עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן – על כלי קטן של בשמים.
