משנה ו: סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין (בִּבְנֵי מֵעַיִם), אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין וְלֹא מִתְגָּרְדִין. אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִּימָא, וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּקְטְוִיזִין, וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ, לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא:
משנה ו: סָכִין שמן על הגוף בשבת, וּמְמַשְׁמְשִׁין (בִּבְנֵי מֵעַיִם) ביד בנחת לשם הנאה. אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין – אין משפשפים את הגוף בחוזק, וְלֹא מִתְגָּרְדִין – אין מגרדים את הגוף במגרדת המיוחדת לכך, שדברים אלו הם עובדין דחול.
אֵין יוֹרְדִין בשבת לְנהר ששמו קוֹרְדִּימָא, שיש בו טיט מחליק, מחשש שיחליק בו ויפלו בגדיו למים, ויבא לסוחטן. וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּקְטְוִיזִין – אסור לשתות משקה הגורם להקאה, כיון שיש בכך משום רפואה בשבת שאסרוה חכמים מחשש שיבא לשחוק סממנים, וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן, ליישר ולסדר את עצמותיו [אמנם ביום לידתו הדבר מותר, ורק לאחר זמן אסור], וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר – עצם אדם שנשברה. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ, כלומר שיצאה ידו או רגלו מפירקה, לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן – לא ישטוף את המקום במים קרים, שאז ניכר הדבר שעושה כן לרפואה, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא.
פרק כג, משנה א: שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי, וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֶּרְתָּהּ כִּכָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב:
משנה א: שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ בשבת כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ 'הַלְוֵנִי', כיון שמשמעות לשון הלואה היא לזמן מרובה [שהרי סתם הלואה שלשים יום], ויש חשש שמחמת הזכרת לשון זו יבא לרשום את הדבר. אך לשון 'השאלה' משמעותה לזמן קצר, ולא יבא לרשום. וְכֵן הָאִשָּׁה שואלת מֵחֲבֶּרְתָּהּ כִּכָּרוֹת בשבת, ולא תזכיר לשון הלואה. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ שיזכור להחזיר לו, מחמת שאין רושמים זאת, מַנִּיחַ הלוה את טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שצריך כל אדם להקריב קרבן פסח, ויש שלא קנו את קרבנם מערב שבת, הולך אצל אדם שיש לו כבשים או גדיים, ומַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ כפקדון, וְנוֹטֵל ממנו אֶת פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.
