מסכת שבת, פרק כ, ב-ג

משנה ב: נוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי הַשְּׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַּלּוּ וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל וְעוֹשִׂין אֲנוּמְלִין בַּשַּׁבָּת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת בַּכּוֹס בְּיוֹם טוֹב בַּלָּגִין וּבַמּוֹעֵד בֶּחָבִית רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין:
משנה ב: היתה המשמרת [מסננת] תלויה על גבי הכלי מערב שבת, ובתוכה שמרים המעורבים עם מעט יין, נוֹתְנִין – מותר לתת בשבת מַיִם עַל גַּבֵּי הַשְּׁמָרִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַּלּוּ – שיהיו צלולים, ויזוב כל היין המעורב בהם לתוך הכלי. וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית – יין שהוא כבר צלול וראוי לשתיה, ואין שמרים מעורבים בו, מותר לסננו שוב בבד המיוחד לכך, או בסל של נצרים, ואין חוששים שיבא לסחוט את הבד, כיון שהוא מיועד לכך ואינו מקפיד עליו, אך צריך לשנות מהדרך שהוא עושה בימות החול, ולכן לא יעשה בסודר גומא שדרכה זב היין ויורד לתוך הכלי.
וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל – מסננת שסיננו בה חרדל בערב שבת, מותר להניח עליה ביצה חיה, כדי שירד החלבון לתוך החרדל ויצהיר את מראהו, והחלמון ישאר למעלה, ואין בכך משום בורר, כיון שאין עיקר כוונתו לבוררם לאכילה, אלא להצהיר את מראה החרדל.
וְעוֹשִׂין אֲנוּמְלִין בַּשַּׁבָּת – מותר להכין בשבת משקה העשוי מתערובת יין ודבש ופלפלין, אף שיש קצת טורח בעשייתו וגם דרך להשאירו לזמן רב, ונמצא שטורח גם עבור ימות החול, מכל מקום רשאי להכין כל כמות שירצה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת, יעשה כמות מועטה, בַּכּוֹס, ולא יותר. בְּיוֹם טוֹב, רשאי לעשות בַּ'לָּגִין', שהוא כלי גדול יותר מכוס. וּבַמּוֹעֵד – בחול המועד, שזמנו ארוך, רשאי לעשות אפילו בֶּחָבִית. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אין חילוק בין שבת, יום טוב וחול המועד, אלא הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, ואם יש לו אורחים מרובים, רשאי להכין אף בשבת כמות גדולה.
משנה ג: אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בַּפּוֹשְׁרִין אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַחֹמֶץ וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּבָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכָּלָה אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה וְלֹא יִתְּנֶנּוּ עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ אֲבָל נוֹטֵל הוּא בַכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס:
משנה ג: אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בַּפּוֹשְׁרִין – שורש עשב ששמו 'חילתית', אסור לשרותו בשבת במים פושרים, או אף מים קרים, משום שדרך לשתותו כך לרפואה, ואסרו חכמים להשתמש בדברי רפואה בשבת מחשש לשחיקת סממנים, האסורה משום 'טוחן', אֲבָל נוֹתֵן את החילתית לְתוֹךְ הַחֹמֶץ, כיון שבאופן כזה זהו מאכל בריאים.
וְאֵין שׁוֹרִין במים אֶת הַכַּרְשִׁינִין – מין עשב שהוא מאכל לבהמה, ואסור להציפו במים כדי שתעלה הפסולת למעלה או כדי שיירד העפר למטה, משום איסור בורר, וְלֹא שָׁפִין – וכן אסור לשפשף אוֹתָן ביד כדי להסיר את קליפתם, משום איסור בורר, אֲבָל נוֹתֵן את הכרשינים לְתוֹךְ הַכְּבָרָה [-מסננת גסה] אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכָּלָה – סל בעל נקבים גדולים, אף שמתוך כך יתכן שתיפול הפסולת דרך הנקבים. אֵין כּוֹבְרִין [-מסננים] אֶת הַתֶּבֶן מהמוץ שבו בַּכְּבָרָה, וְלֹא יִתְּנֶנּוּ [-לא יניח את התבן] עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ, שאינו ראוי למאכל בהמה, וישאר התבן לבדו, משום שבכל אלו עושה מעשה של ברירה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא את התבן בַכְּבָרָה, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס, ואף שמתוך כך יסתנן ממנו המוץ, מותר, כיון שעיקר כוונתו להעביר את התבן ממקומו אל האבוס, וברירת המוץ זהו 'דבר שאינו מתכוין', וסוברת משנתנו כרבי שמעון, המתיר דבר שאינו מתכוין.