פרק ד, משנה א: הַתְּרוּמָה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם, הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף הָרוֹצֶה) מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר:
עד עתה התבארו אופני תרומת מחצית השקל, עתה מבארת המשנה מה היו עושים עם אותם מעות של מחצית השקל שנאספו בלשכה:
הַתְּרוּמָה – תרומת הלשכה, שהיו נוטלים ממעות מחצית השקל שלש פעמים בשנה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין [-קונים] בָּהּ קרבנות תְּמִידִין וּמוּסָפִין, וְנִסְכֵּיהֶם – ואת היין שמנסכים עם קרבנות אלו. וכן היו קונים בה את קרבן הָעֹמֶר הקרב למחרת יום טוב ראשון של פסח, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, הקרבים בחג השבועות, וְלֶחֶם הַפָּנִים הנאפה ונאכל בכל שבוע, וְכָל שאר קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר.
כיון שאת קרבן העומר ושתי הלחם חייבים להביא מתבואה חדשה שצמחה בארץ ישראל, ובשנת השמיטה אסור לזרוע, היו מביאים מנחות אלו מה'ספיחים', תבואה הגדלה מאליה על ידי נפילת גרגרים וכדומה, והיו ממנים בני אדם מיוחדים שישמרו על הספיחים עד זמן הבאתן, ויאמרו לאנשים הרוצים ליטלם שהם שמורים לצורך מנחות אלו. אומרת המשנה, אותם שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, היו נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, כשאר הוצאות של קרבנות הציבור. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף הָרוֹצֶה) מִתְנַדֵּב ושׁוֹמֵר בחִנָּם על ספיחים אלו, ומביאם למקדש לצורך הקרבת המנחות, ואף שבשמירתו והבאתו זכה בהם אותו אדם, יכול הוא למסור זאת לציבור, ויהא זה קרבן ציבור. אָמְרוּ לוֹ, אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁקרבנות אלו אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר, ואם יביאם אותו אדם, נמצא שהן כקרבן יחיד, וסוברים חכמים שאין קרבן יחיד יכול להשתנות ולהיות קרבן ציבור.
משנה ב: פָּרָה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִשְׁכָּה. כֶּבֶשׁ פָּרָה, וְכֶבֶשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁבֵּין קַרְנָיו, וְאַמַּת הַמַּיִם, וְחוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ, וְכָל צָרְכֵי הָעִיר, בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כֶּבֶשׁ פָּרָה כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִשֶּׁל עַצְמָן:
משנתנו ממשיכה לבאר מה היו עושים מתרומת הלשכה, וכן מה היו עושים עם המעות שנשתיירו בלשכה, לאחר ש'תרמו' ממנה מעות לצורך הקרבנות.
פָּרָה אדומה, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל ביום הכפורים, וְלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הנשרפת עם הפרה האדומה, וכן שאר הדברים הבאים לצורך שריפת הפרה, אף שאינם קרבנות ממש, בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִשְׁכָּה, כמו שאר הקרבנות, כיון שבפרה אדומה כתבה התורה לשון 'חטאת', ובשעיר המשתלח הטעם הוא כיון שמפילים גורלות על שני השעירים, מי לה' ומי לעזאזל, ואין ידוע מתחילה מי יעלה לה', ולכן קונים את שניהם מתרומת הלשכה.
אבל כֶּבֶשׁ שהיו עושים לצורך שריפת פָּרָה אדומה, שהיו בונים שני גשרים זה על גבי זה, מהר הבית עד הר הזיתים, מחשש שיש קבר באדמה, וכדי שלא יטמא הכהן השורף את הפרה, וְכן כֶּבֶשׁ שהיו עושים לצורך המוליך את השָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל, מפני האנשים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו 'טול וצא', שלא תשהה את עוונותינו, וְלָשׁוֹן של זהורית שֶׁבֵּין קַרְנָיו של שעיר המשתלח, שכשמלבינה יודעים שנמחלו עוונותיהם, וְאַמַּת הַמַּיִם העוברת בעזרה, ושוטפת את הדם מהעזרה, וְחוֹמַת הָעִיר ירושלים, וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ, וְכן כָל צָרְכֵי הָעִיר ירושלים, היו בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה – מהמעות שהיו נשארים בלשכה לאחר תרומתה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כֶּבֶשׁ פָּרָה אדומה, כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִשֶּׁל עַצְמָן, ולא היה בא משיירי הלשכה.
