משנה ה: מִי שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ חוֹתָמוֹ, מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב. אִם מוֹצְאִין לוֹ כְּדֵי חוֹתָמוֹ, נוֹתְנִין לוֹ. וְאִם לָאו לֹא הָיָה לוֹ. וְשֵׁם הַיּוֹם כָּתוּב עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי הָרַמָּאִין:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, קוני הנסכים היו משלמים לממונה על החותמות, ותמורת החותמות מקבלים נסכים מהממונה על הנסכים. מִי שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ חוֹתָמוֹ, מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב, שאז הממונה על החותמות והממונה על הנסכים בודקים את מה שבידיהם, ואִם מוֹצְאִין לוֹ כְּדֵי חוֹתָמוֹ, שיש ביד הממונה על הנסכים חותם אחד פחות ממה ששילמו לממונה על החותמות, הרי זו הוכחה לדבריו, ששילם על חותמו ולא השתמש בו, ולכן נוֹתְנִין לוֹ את דמי חותמו. וְאִם לָאו – אם התאימו החותמות לממון שביד הממונה, לֹא הָיָה לוֹ.
מוסיפה המשנה, וְשֵׁם הַיּוֹם – והתאריך של אותו יום היה כָּתוּב עֲלֵיהֶן – על החותמות, כדי שיוכלו להשתמש בכל חותם רק לאותו יום, מִפְּנֵי הָרַמָּאִין, שמא מצא חותם שאבד לאדם אחר, וישתמש בו לאחר זמן. או שמא ישלם היום על החותם, ויטול את הנסכים לאחר שיעלה השער.
