משנה ז: עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִים בָּהֶן, וְעַל הַפָּרָה שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ, וְעַל הַקִּנִּין הַפְּסוּלוֹת שֶׁיְּהוּ בָאוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּנִּין, מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת:
משנתנו ממשיכה למנות את תקנות חכמים במקדש:
עוד התנו חכמים, עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים שבמקדש, אף שהם מיוחדים להקרבת הקרבנות, שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִים בָּהֶן – משתמשים בהם לעצמם, לצורך אכילת בשר הקרבנות, בשעת הצורך. וְכן התנו עַל הַפָּרָה האדומה, שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ, ואמנם מן התורה אין מעילה באפר הפרה האדומה, אך כשראו חכמים שזלזלו באפר זה להשתמש בו ולהניחו על גבי מכה, גזרו מעילה, וכיון שראו שנמנעו אפילו מלהזות במקום ספק, מחשש מעילה, החזירו את דין התורה, שאין בה מעילה. וְעַל הַקִּנִּין הַפְּסוּלוֹת שֶׁיְּהוּ בָאוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר, כלומר, כפי שהתבאר לעיל (פ"ו מ"ה) היתה במקדש קופה המיוחדת לחייבי קינין, כלומר המחויבים להביא שני תורים או בני יונה, שם היו מטילים מעותיהם, ובית דין היו קונים בכסף זה קיני יונים, ומקריבים אותם עבורם, ואם נפסלו הקינים או פרחו, היו קונים אחרים במעות הציבור, ומקנים אותם לבעלים, ויוצאים בהם ידי חובתם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּנִּין – אותו אדם שפסקו עימו למכור למקדש את קיני היונים במשך השנה, מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת – הוא חייב לתת קינים אחרים תחת אלו שנפסלו.
