משנה ב: יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חוּלִין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן :
משנה ב: מי שהיתה לו בהמת חולין, ואמר שאם תלד זכר יהיה עולה, ויָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, ולענין חשש איסור שבדבר אנו אומרים שאין דרך לברר על מי מהן חל ההקדש, ולכן חייבים שניהם להיקרב בתורת עולה, ומאידך לענין ממונות אינו חייב להקריב את שתיהן, מאחר והקדיש רק אחד, ולכן, אֶחָד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, כפי שנדר, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, ונמצא שהוא עצמו קרב בתורת עולה, וְדָמָיו – הדמים שקיבל הבעלים תמורתו הם חֻלִּין, מאחר ולא התחייב להקריב אלא אחד מהם.
ואם אמר שאם תלד בהמתו נקבה תהא לשלמים, ויָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חוּלִין, וכטעם שהתבאר לעיל.
מי שהיתה לו בהמת קדשים, והתנה שאם תלד זכר יהיה עולה, או שאם תלד נקבה תהיה שלמים, ויָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן כלל, והטעם לכך, שהקדשת הבעלים אינה חלה, כיון שהיתה כוונתו לזכר ודאי או לנקבה ודאית, ולא לספק. ואף קדושת האם אינה נתפסת בולד זה, ככיון שסובר רבן שמעון בן גמליאל שקדושת האם חלה על הולד רק בשעת לידתו, וכיון שבאותה שעה הוא בעל מום שאין קדושה חלה עליו, אין קדושת האם נתפסת בו כלל [אמנם חכמים חולקים וסוברים שקדושת האם חלה על הולד בעודו עובר, ולכן אף שלאחר לידתו הוברר שהוא בעל מום ואינו ראוי להקרבה, הרי הוא כבהמה שהוקדשה ואחר כך נעשתה בעלת מום, שאין קדושתה פוקעת מאליה].
