משנה ד: הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאֶחָת, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם מִשֶּׁאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה נִמְלַךְ וְאָמַר תְּמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָהּ:
משנה ד: האומר על בהמת חולין שברשותו 'הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים', הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שרבי מאיר סובר שתופסים את לשונו הראשונה של האדם, וכיון שאמר בתחילה תמורת עולה, חלו דבריו הראשונים בלבד. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יש חילוק בדבר, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, לומר שתהיה גם תמורת עולה וגם תמורת שלמים, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאֶחָת, והיה מוכרח להקדים את האחד לחבירו, הרי זה כאילו אמר את שני הדברים יחד, ודְּבָרָיו קַיָּמִין, והרי היא תמורת שתי הקרבנות הללו, ותרעה עד שיפול בה מום, ותימכר, ויקנו בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. וְאִם מִשֶּׁאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה נִמְלַךְ בדעתו והוסיף וְאָמַר גם תְּמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָהּ, כדבריו הראשונים.
