משנה ה: הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלִיפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה. זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ, אֵינוֹ תְמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, יוֹצֵא לְחֻלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים:
משנה ה: משנתנו מבארת מה הן הלשונות העושות תמורה: אם היתה לאדם בהמת קדשים ובהמת חולין, ואמר על בהמת החולין, הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ, או שאמר הרי זו תְּמוּרַת זוֹ, או הרי זו חֲלִיפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה. אבל אם אמר הרי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ, אֵינוֹ תְמוּרָה, כיון שאין במשמעות דבריו לשון החלפה אלא לשון חילול, ואין שייך חילול בבהמת קרבן העומדת להקרבה, כיון שאינה יוצאת לחולין לעולם. וְאִם הָיָה זה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, שניתן להוציאו לחולין, ואמר עליו לשון 'הרי זו מחוללת על זו', יוֹצֵא הקרבן שיש בו מום לְחֻלִּין, ואפילו אם אינו שוה כמו ההקדש, כיון שמן התורה ניתן לחלל אפילו הקדש השוה סך רב על פרוטה אחת, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים – אך מדרבנן עליו להוסיף דמים ולהשלים לסכום שהיה שוה ההקדש, כדי שלא יגרם נזק והפסד להקדש.
