פרשת צו
"והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז יח)
מצוות לא תעשה, שלא לאכול פיגול. ו'פיגול' הוא קרבן שחשב בו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא כגון שהחליט בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר הזמן שהגבילה התורה לאכילתו, או חשב שיקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחרי הזמן שהגבילה התורה להקטרה. ופירש הכתוב שהאוכל ממנו ישא עוון, שנאמר 'ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא', ולשון נשיאת עון האמורה כאן זהו עונש כרת.
משרשי מצוה זו הוא היסוד אשר בנינו תחלה, שעניני הקרבן הוא כדי להכשיר מחשבות בני האדם, ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבידם רוע החטא וטוב דרכי הישר, וכיון שעיקר מהות הקרבן היא המחשבה המתלווה אליו, ראוי הוא להיפסל במחשבה הנוטה מהאופן הישר.
ונוהג איסור אכילת פיגול בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ובנשים, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה.
