פרשת צו
"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, באש ישרף" (ויקרא ז יט)
מצוות לא תעשה, שלא נאכל בשר קדשים שנטמא, שנאמר 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל' [והוא הדין אדם טמא שאסור לאכול בשר טהור, וכמו שנכתוב במצוה קס"ז. אלא שהאוכל בטומאת הגוף חייב כרת, וטהור האוכל בשר טמא, עובר באיסור לא תעשה].
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו למעלה, שנצטוינו להגדיל עניני הקרבן בכל ענין, ובודאי ממעלתו שלא לאכלו כי אם בטהרה ובגוף נקי.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים באנשים ובנשים. ועובר עליה ואכל כזית במזיד מבשר קדש שנטמא, לוקה.
ומצוות עשה לשרוף את הקדשים שנטמאו, שנאמר 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף'.
משרשי המצוה, מה שכתבנו בנותר, לפי שטבע כל בשר להיפסד בשהייה ולבא לידי חסרון, על כן להגדלת ענין הקרבן נצטוינו לשורפו מיד ולבערו מן העולם, כדי שלא יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש, יותר מן הפירור או הזרייה לרוח או כל דבר אחר.
ונוהגת מצוה זו של שריפת הקדשים שנטמאו, בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים ובישראלים.
