יח) ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה שבירך בעצמו, אף שאין אחריה ברכה נוספת, מפני שהיא ברכה אחת, ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת, או ברכות אחרות, כגון ברכות המלך המברך אחרי קריאת התורה ב'הקהל', וברכות כהן גדול המברך אחרי קריאת התורה ביום הכפורים, וכיוצא בהן, להודיע בכך שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן:
יט) כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם – טבל האסור מדרבנן, או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן, אינו מברך לא לפני האכילה ולא לאחריה, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו האסורים מהתורה, שאינו מברך כלל:
כ) אבל אם אכל דמאי, שהם פירות של עם הארץ, שכיון שאין ידוע אם הופרשו מהם מעשרות כדין תקנו חכמים שלא יאכל אותם אדם עד שיעשר אותם בעצמו, אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים, שבהם הקילו חכמים שיאכלו אותם ללא הפרשת מעשרות [כיון שרוב עמי הארץ מפרישים מעשרות כדין], או מעשר ראשון שנטלה תרומתו, אף על פי שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה, והוא שהקדימו בשבלין – והיינו באופן שהקדים הלוי ליטול את המעשר לפני שהפריש בעל הבית תרומה גדולה, או מעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש שהוא חייב להוסיף, הרי זה מברך תחלה וסוף, וכן כל כיוצא בהן:
