יד) שלשה שאכלו כאחד, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו לאחר שבירך, ויצאו השנים ידי חובת זימון, והוא לא יצא בזימון זה, לפי שאין זימון למפרע:
טו) שנים שאכלו כאחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם היה אחד מהן יודע לברך ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו. ובן קטן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים, תבא מארה [-קללה] למי שאשתו ובניו מברכין לו, ואינו יודע לברך בעצמו.
טז) במה דברים אמורים, שיצאו ידי חובתן בשמיעת הברכה מקטן, מעבד או מאשה, בזמן שאותם גדולים הבאים לצאת ידי חובה, אכלו ולא שבעו, שהן חייבים לברך רק מדברי סופרים, ולא מהתורה, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן, כיון שגם חיובם של הקטן, העבד או האשה הם מדברי סופרים. אבל אם אכל הגדול ושבע, שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן, שכל החייב בדבר מן התורה, אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו:
