ג) אם היה רגיל ובקי, היה מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים, מדבר כפי יכלתו, ובכל עת שירצה. וכן מנין התפלות לא היה קבוע, אלא כל אחד היה מתפלל כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל היו מתפללין נכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד, ממשה רבינו ועד עזרא:
ד) כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת, אלא בשיבוש, שנאמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית' וגו', ואינם מכירים לדבר יהודית ולא כלשון עם ועם, ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש לבדה, עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא הסופר ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם [-לכל ישראל] שמנה עשרה ברכות, על הסדר, שלש ברכות ראשונות שבח לה', ושלש אחרונות הודיה לה', ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות [-בקשות ראשיות ועיקריות] לכל חפצי איש ואיש, ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו אותן ברכות ערוכות בפי הכל, וילמדו אותן, ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה, כתפלת בעלי הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך גם בפי העלג:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
