יד) אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני, שנאמר 'לא ימצא בך מעביר וגו' ושואל אוב וידעוני', נמצאת למד שבעל אוב וידעוני עצמן בסקילה, והנשאל בהן באזהרה, ומכין אותו מכת מרדות. ואם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרן של בעל האוב והידעוני, הרי זה לוקה:
טו) המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים, והוא שיראה שעשה דבר מסוים, ובאמת הוא לא עשה, אלא עשה מעשה מסוים שבאמצעותו אחז את עיניהם של הרואים, הרי זה לוקה מכת מרדות, והטעם שאינו לוקה על זה משום לאו של כישוף, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל 'לא ימצא בך' הוא, ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, כלומר, זהו לאו הכולל בתוכו אפשרות של מיתה, אם היה מכשף ממש, ואין לוקין עליו אפילו באופן שלא התחייב מיתה, שנאמר 'מכשפה לא תחיה' [אמנם כל זה הוא משום לאו של כישוף, אך משום לאו של מעונן, שגם בזה עובר האוחז את העיניים, לוקה, וכפי שהתבאר לעיל (ה"ט):
טז) ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל', ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן' וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך':
תפריט
תפריט
שבת
י"ב תמוז התשפ"ו
