א) המבעיר כל שהוא, חייב, והוא [-ובתנאי] שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה, פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חבירו, או השורף דירתו, חייב, אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה, שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע. וכן המדליק את הנר או את העצים, בין להתחמם בין להאיר, הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו [-לחזקו ולהקשותו] במים, הרי זה תולדת מבעיר, וחייב:
ב) המכבה כל שהוא, חייב, אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור, ואם נתכוין לצרף, חייב, שכן לוטשי הברזל עושים כן, מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו [-לחזקו ולהקשותו יותר], וזהו 'לצרף', שהעושה אותו חייב, והוא תולדת מכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יזוקו בה רבים. הנותן שמן לתוך הנר הדולק, וגורם בכך שידלק זמן רב יותר, חייב משום מבעיר. והמסתפק [-נוטל] מן השמן שבנר, חייב משום מכבה, שהרי גרם במעשיו שיכבה הנר מוקדם יותר:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
