כד) המוציא שטר חוב על חבירו אחר שביעית, ואין עמו פרוזבול, אבד חובו. ואם אמר המלוה היה לי פרוזבול ואבד, נאמן, שמזמן הסכנה ואילך, שגזרו הגויים שלא לקיים את המצוות, והיו מתייראים לשמור את שטרי הפרוזבול, בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, אם הוא טוען שאכן עשה פרוזבול, ואף שכבר עברה שעת הסכנה, מכל מקום הורגלו האנשים שלא לשמור את שטרות הפרוזבול שלהם, ואין חסרון בכך שאין השטר בידו. ולא עוד, אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבוא לתבוע במלוה על פה, אף שכבר עברה השנה השביעית אומרים לנתבע שלם לו, ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו, אומרים לתובע האם היה לך פרוזבול ואבד, אם אמר הן, נאמן. ואם הודה המלוה שלא כתב פרוזבול, אבד חובו. והיתומים, אינן צריכין פרוזבול, כיון שבית דין הם אביהם של יתומים, וכל חובותיהם כמסורים מעצמם לבית דין, אף ללא שטר פרוזבול:
כה) הוציא המלוה שטר פרוזבול, וטען הנתבע ואמר, מלוה זו שהוא תובע, אחר פרוזבול זה היתה, והרי אין הפרוזבול מועיל לחובות שנעשו אחרי כתיבתו, והתובע אומר קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן, והטעם לכך, שהרי אילו אמר פרוזבול היה לי ואבד, היה נאמן וגובה את חובו, ואף על פי שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
