פסקי הלכות, מסכת בבא בתרא, פרק ט 1

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנין את אחיותיהם עד שיבגורו או עד שיתארסו, במה דברים אמורים בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגורו הבנות ואלו הן הנקראין נכסים מרובין, אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו ונותנין השאר לבנים, ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיבגורו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים. (הלכות אישות פרק יט הלכה יז)

ב. בד"א בשהניח קרקע אבל אם הניח מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונות כאחת מן הנכסים האלו המועטין שלא תקנו להם במטלטלין אלא שיהיו כבנים, וכזה הורו הגאונים. (הלכות אישות פרק יט הלכה יח)

ג. הניח קרקע והיו הנכסים מרובין ונתמעטו אחר כן כבר זכו בהן יורשים, היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו אחר כן הבנים יורשין אותן, ואפילו לא נתרבו אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטין מכרן קיים. (הלכות אישות פרק יט הלכה יט)

ד. היו הנכסים מרובין ויש עליו חוב או שהתנה עם אשתו שיזון את בתה אין החוב ולא מזונות בת אשתו ממעטין בנכסים אלא יירשו הבנים הכל ויתנו לבעל חוב חובו ויזונו בת אשת אביהן עד זמן שפסק ויזונו אחיותיהן עד שיבגורו או עד שיתארסו מתחת ידיהם. (הלכות אישות פרק יט הלכה כ)

ה. הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים, וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אמו שמתה בחיי אביו ואף על פי ששניהם מתנאי כתובה, קל וחומר הדברים ומה אם נדחת ירושה של תורה מפני מזונות הבת לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי בית דין מפני מזונות הבת. (הלכות אישות פרק יט הלכה כא)

ו. מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגורו ויחלקו שאר הנכסים בשוה אלא כולן חולקות בשוה. (הלכות אישות פרק יט הלכה כב)

ז. כבר ביארנו בהלכות אישות דין הבנות עם הבנים במזונותיהן ובפרנסתן ושם בארנו שהמזונות מתנאי כתובה, בזמן שהנכסים מרובין אין לבנות אלא מזונותיהן והבנים יירשו הכל ויתפרנסו הבנות בעשור נכסים כדי שינשאו בו לבעליהן, ובזמן שהנכסים מועטין אין לבנים כלום אלא הכל למזון הבנות, לפיכך מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום או אנדרוגינוס, בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשין ודוחין הטומטום אצל הבנות ונזון כמותן, ובזמן שהנכסין מועטין הבנות דוחות את הטומטום אצל הבנים ואומרות לו זכר אתה ואין לך עמנו מזונות. (הלכות נחלות פרק ה הלכה ב)

ח. אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים, וילדה זכר נוטל מנה, ילדה נקבה נוטלת מאתים, ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים, ילדה טומטום ואנדרוגינוס נוטל כפחות שבשניהם. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ו)

ט. כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה. (הלכות מכירה פרק כב הלכה י)

י. האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום, שכיון שלא נתעברה בהן בשעת המתנה עדיין לא באו כדי להיות דעתו קרובה להם. (הלכות מכירה פרק כב הלכה יא)

יא. המקנה למין ממיני חיה לא הקנה כלום, הקנה קצת נכסיו לבהמה או למי שלא בא לעולם וחזר ואמר לחבירו קנה כבהמה זו או כעובר זה לא קנה כלום, אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה. (הלכות מכירה פרק כב הלכה יב)

יב. אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך, ואמרו חכמים תטול היא מחצה וכל הבנים מחצה. (הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה ה)

יג. מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני, הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות, הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים, והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב יטלום הבנות, היו ראויין לזכרים ולנקבות יטלו אותן הזכרים, וכן המשלח כלים לביתו סתם, והיו בהן כלים הראויין לבנות, יטלו אותן בנותיו, אומדן דעת הוא שלהן שלח, ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות, יטלו אותן נשי בניו, שהדעת נוטה שלהן שלח. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה יד)

יד. שכיב מרע שאמר נכסים אלו לבניי, אין הבנות בכללם, היה לו בן אחד ובת, או בן ובן הבן, אף על פי שהוא אמר לבניי שהוא לשון רבים אין נותנין אלא לבנו, שהבן האחד נקרא בנים. (הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה א)

טו. היו היורשין גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע. (הלכות נחלות פרק ט הלכה ב)

טז. וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה והשביחה הנכסים השבח לאמצע, ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת הוצאה הרי השבח שלה. (הלכות נחלות פרק ט הלכה ג)

יז. אחד מן האחין שלקח מעות ועשה בהן סחורה אם היה תלמיד חכם גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו. (הלכות נחלות פרק ט הלכה ה)

יח. המשיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית, והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן אחר קודם לו ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום, ודברים אלו כהלכה שאין להם טעם הם, ונגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית, שהרי לא שייר בה לעצמו כלום, לפיכך אם שייר שם אפילו פך אחד לא קנה הבית, ייחד לו בית וכלי בית אף על פי ששייר בבית כלי אחד לעצמו או היה לו שם אוצר וכיוצא בו, קנה כלי הבית אבל הבית לא קנה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה טו)

יט. ייחד לו בית ועלייה, בית קנה עלייה לא קנה, וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה בית קנה אכסדרה לא קנה, שני בתים זה לפנים מזה לא קנה אלא האחד שנשא בו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה טז)

כ. וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, בין שנתן המנה בחוב שיש לו אצלו בין שנתנו לו מתנה בין שהיה חוב אצלו בין שהיה פקדון אצלו כמו שביארנו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה ג)

כא. אחד מן האחין שמנהו המלך גבאי או סופר שמכניס ומוציא בממון המלך וכן כל כיוצא בזה מעבודת המלכים, אם מחמת אביהן מנהו כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים, הפרס שיטול וכל השכר שישתכר בעבודה לכל האחין, ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו, ואם מחמת עצמו מנוהו הרי זה לעצמו. (הלכות נחלות פרק ט הלכה ו)

כב. אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית, שאין הוצאת מזונות האחד לבדו כהוצאת מזונותיו בין רבים. (הלכות נחלות פרק ט הלכה יא)

כג. השיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב, כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע, אבל הוציא הבן במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד. (הלכות נחלות פרק ט הלכה יג)

כד. האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינות לאותו הבן הרי היא שלו, אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם כשתחזור תחזור לאמצע, ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה עד שישמחו עמו הבנים כולן, שהרי כולן שושבינין שבשם כולן נשתלחה, לפיכך אם שמח במקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע. (הלכות נחלות פרק ט הלכה יד)

כה. מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שישא אדם אשה משלחין לו ריעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא באשתו ובאים אותן הריעים והמיודעים ששלחו לו ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן, הכל כמנהג המדינה, ואלו המעות שמשלחין נקראין שושבינות, ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינין. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה א)

כו. השושבינות אינה מתנה גמורה, הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין בשביל שיאכל וישתה בזה ולא שלח אלא מפני שבדעתו היה שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ב)

כז. ואין יכול לתבעו עד שישא כדרך שנשא הוא, כיצד ראובן שנשא בתולה ושלח לו שמעון שושבינות ואח"כ נשא שמעון אלמנה, אינו יכול לתבוע להחזיר לו השושבינות שהרי אומר לו איני מחזיר לך אלא בבתולה כמו שנתת לי, וכן אם שלח לו בנשואי אלמנה אינו יכול לתובעו להחזיר לו בנשואי בתולה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ג)

כח. עשה ראובן משתה בגלוי ובפרהסיא ועשה שמעון בצנעה, או שעשה ראובן בצנעה ושמעון בפרהסיא אינו יכול לתבעו, שהרי אומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ד)

כט. ראובן שנשא אשה ושלח לו שמעון שושבינות ואכל ושתה עמו ואחר כך נשא שמעון כנשואי ראובן עצמן ובא ראובן ואכל ושתה עמו, או שקרא לו שמעון ולא רצה לבא, או שהיה במדינה ושמע קול טבלא במקום שאין דרכן לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבא, ושמע ולא בא, חייב להחזיר לו השושבינות כולה, שהרי ידע ולא בא או קרא לו במקום שדרכן לקרות אחד אחד ולא בא. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ה)

ל. לא היה ראובן במדינה מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו ומחזיר לו שאר השושבינות, וכן אם היה במדינה ולא קראהו או לא הודיעו מנכין לו ויש לו עליו תרעומת מפני שלא הודיעו.

וכמה מנכין, נהגו בנכוי אם דינר אחד שלח לו שמעון אינו מחזיר לו כלום שהרי זה דמי מה שאכל, ואם יתר על הדינר עד סלע מנכה לו מחצה, מסלע ולמעלה אומדין דעת המשלח. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכות ו-ז)

לא. ושיעור השושבינות אם אדם חשוב מנכה לו מחצה, ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה ומשלם לו השאר. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ח)

לב. חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין שאינה אלא כמו מלוה, ואינה משתלמת אלא בעונתה כעין נשואי ראשון, שזה כמו תנאי הוא אף על פי שלא פירש שעל דעת זה שלחה, ואין בה משום ריבית, אפילו שלח לו דינר והחזיר לו עשרה מותר שלא על מנת להוסיף לו שלח, ואין השביעית משמטתה שאינו יכול לגוש אותו ולתובעו עד שישא כדרך שנשא הוא, ואין הבכור נוטל בה פי שנים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה יג)

לג. וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנשואין, אין נגבין בבית דין, מפני שהיא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה טו)

לד. השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כלן חוץ מן המאכל והמשקה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כא)

לה. וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו אינן משתלמין, אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כב)

לו. חזרה היא בה חוזר הכל, ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי מאכל ומשקה [שוה] ששה משתלמת ארבעה אם חזרה בה, שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כג)

לז. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום, אם עמד חוזר, ואפילו קנו מידו כדי ליפות את כחו, בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבם לשנים, שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה יד)

לח. שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין, הרי זו מתנה במקצת וסתמה כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר, והוא שקנו מידו שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין, בין עמד בין לא עמד. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה טו)

לט. במה דברים אמורים בשנתן סתם, שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה טז)

מ. אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו אלא לאחר מיתה אינו צריך קנין ואם עמד חוזר, ואם לא עמד קנה זה המקצת, ואם היה בה קנין, לא קנה אלא אם כן היה מיפה כחו כמו שביארנו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה יז)

מא. שכיב מרע שנתן הנכסים שהדבר גלוי שהן כל נכסים שיש לו, הרי זה כמתנה במקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר, חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים, עד שיאמר כל נכסי שהן אלו או שהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו, ואחר כך תהיה המתנה בכל. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כ)

מב. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, רואין אם כמחלק כתבם, מת קנו כלן, עמד חוזר בכולן, ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וקנו מידו על כל אחד ואחד, מת קנו כולן, עמד אינו חוזר אלא באחרון שהרי נתן לו כל הנכסים הנשארים. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כא)

מג. וכן שכיב מרע שאמר הלואה או פקדון שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין ואין צריך למעמד שלשתן, וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר אף על פי שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנת שכיב מרע, ומפני מה המוכר או נותן שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו היורש מחול ושכיב מרע שנתן שטר חוב אין היורש יכול למחול, מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו, ומתנת שכיב מרע אף על פי שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין, ולפיכך אינו מוחל. (הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה ב)

מד. שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש, שהדירה והאכילה וכיוצא בהן הרי הן כדבור וכשינה שאין נקנין, אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו דבריו קיימין, שהרי הקנה להם הגוף לפירות והגוף דבר שיש בו ממש וכן כל כיוצא בזה. (הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה טו)

מה. שכיב מרע שחזר במקצת חזר בכל, כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות את כחו, וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו, השני קנה, אבל הראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה יז)

מו. שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקיר או חלקן לעניים, אם עמד חוזר בכל. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה יט)

מז. מכר כשהוא שכיב מרע, ממכרו קיים כבריא. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה כ)

מח. מכר כל נכסיו, אם המעות עצמן קיימות אם עמד חוזר, ואם הוציא המעות אינו יכול לחזור. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה כא)

מט. מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה שהיה בריא כשנתן או שהיה שכיב מרע, הוא אומר שכיב מרע הייתי והרי עמדתי ואחזור במתנתי, ומקבל מתנה אומר בריא היה ואינו יכול לחזור, על המקבל להביא ראיה שבריא היה, לא מצא ראיה נשבע הנותן שבועת היסת ויפטר ותעמוד הקרקע בחזקת הנותן. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה כב)

נ. שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי או מקצת נכסי, או יחזיק, או יזכה, או יקנה, כולן לשון מתנה היא, וכן אם אמר יחסן או יירש על מי שראוי ליורשו הרי זה קנה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ג)

נא. אמר יהנה פלוני בהן, יעמד בהן, ישען בהן, לא קנה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ד)