פסקי הלכות, מסכת בבא בתרא, פרק ט 2

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

נב. גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו, כך אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכיב מרע, לא כל נכסיו ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הן, ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו.

לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכות ז-ח)

נג. שכיב מרע שהודה שיש לו לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו, או שאמר כלי פלוני פקדון הוא בידי לפלוני תנוהו לו, חצר פלונית של פלוני הוא, חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודיה, ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין, אפילו הודה שכיב מרע לעכו"ם נותנין לו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ט)

נד. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום, אם עמד חוזר, ואפילו קנו מידו כדי ליפות את כחו, בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבם לשנים, שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה יד)

נה. שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין, הרי זו מתנה במקצת וסתמה כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר, והוא שקנו מידו שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין, בין עמד בין לא עמד.

במה דברים אמורים בשנתן סתם, שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא.

אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו אלא לאחר מיתה אינו צריך קנין ואם עמד חוזר, ואם לא עמד קנה זה המקצת, ואם היה בה קנין, לא קנה אלא אם כן היה מיפה כחו כמו שביארנו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה טו-יז)

נו. אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים, שאין זה מתנת שכיב מרע אלא כשאר כל מתנות הבריאים, שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה יח)

נז. גט שחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבין אדוניו ולא ישאר לאדון בו זכות, לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסי קנויין לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלונית אין זה כורת והגט בטל ומתוך שאינו גט אין העבד משוחרר ולא קנה מן הנכסים כלום וכן כל כיוצא בזה. (הלכות עבדים פרק ז הלכה א)

נח. שכיב מרע שאמר מטלטלין שיש לי לפלוני, נוטל כלי תשמישו, אבל לא חטים ושעורים וכיוצא בהן, אמר כל מטלטלין שלי, נוטל הכל.

והעבדים בכלל המטלטלין, אבל לא רחיים התחתונה וכיוצא בה, שהרי היא מחוברת לארץ.

אמר כל המטלטל, נוטל אף רחיים התחתונה וכיוצא בהן.

שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני, נוטל כל המטלטלין וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמה והעופות, והתפילין עם שאר ספרים הכל בכלל הנכסים, אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו. (הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכות יב-טו)

נט. הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר, ואחר כך נשאת ונתגרשה או שמת בעלה, מתנתה בטילה שזו מברחת היא ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה, וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה, לפיכך אם מתה היא בחיי בעלה קנה המקבל מתנה את הכל, ואם שיירה כלום אפילו מטלטלין מתנתה קיימת ואף על פי שנתגרשה אינה חוזרת. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה יב)

ס. וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסיו שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה.

כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כתובתה קיימת, ותקנת הגאונים היא שאפילו שייר מטלטלים כל שהוא, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף. (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכות ט-י)

סא. שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לאחר האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות, בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר, ואפילו כתב וזכה לראשון וכתב וזכה לאחרון, האחרון קנה, ששכיב מרע שזכה עדיין מתנת שכיב מרע היא.

אבל שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום, ואינו יכול לחזור בו לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן הכל בין שנתן מקצת. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכות טו-טז)

סב. שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת, יתנו לאחר מיתה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואין חוששין שמא על מנה קבור הוא אומר. (הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה א)

סג. שכיב מרע שצוה מחמת מיתה, כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי, וניכר דבר זה מכלל דבריו, אף על פי שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כג)

סד. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום, אם עמד חוזר, ואפילו קנו מידו כדי ליפות את כחו, בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבם לשנים, שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה יד)

סה. מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו, חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה, אין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטילה.

ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל, כגון שכתוב וקנינו ממנו מוסיף על מתנה זו, הרי היא קיימת. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכות י-יא)

סו. הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בה בחיים ובמות או מחיים ובמות, בין בכל בין במקצת, הואיל וכתוב בו ובמות הרי זו מתנת שכיב מרע, שזו שכתוב בה ובמות שלא יקנה אלא לאחר מיתה, וזה שכתוב בה מחיים סימן ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה יט)

סז. והמפרש בים, והיוצא בשיירא, והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובין וכמסורין ומקיימין אותן אם מת, ואם ניצל ועמד אפילו קנו מידו במקצת חוזר, כדין כל מצוה מחמת מיתה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כד)

סח. שכיב מרע שניתק מחולי לחולי, אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק מתנתו מתנה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כה)

סט. עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו והלך על משענתו, אומדין אותו על פי רופאים, אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו אין מתנתו קיימת, ואם הלך בשוק בלא משענת אינו צריך אומד אלא בטלו מתנותיו הראשונות. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כו)

ע. מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם, אף על פי שהרי זה המצוה מת, הרי המתנה בטילה, שאין מיתתו ראיה, שמא מחולי שנתן בו המתנה נרפא ואחר כך חלה חולי אחר ומת, לפיכך הנכסים בחזקת היורשין, עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כז)

עא. קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה שנה והבת אחר שתים עשרה אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין, אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל. (הלכות מכירה פרק כט הלכה יב)

עב. במה דברים אמורים בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה, אף על פי שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן, שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם. (הלכות מכירה פרק כט הלכה יג)

עג. מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע הרי זו קיימת, שאילו לא הגיע לו הנייה גדולה לא נתן, והוא דבר שאינו מצוי תמיד, ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעין. (הלכות מכירה פרק כט הלכה יד)

עד. במה דברים אמורים שהוא מוכר קרקע אביו כשהוא בן עשרים כשהביא שתי שערות או כשנולדו לו סימני סריס, אבל אם לא הביא שתי שערות ולא נעשה סריס, קטן הוא ואין ממכרו בקרקע ממכר ואפילו בנכסיו עד שיגדיל לרוב שנותיו. (הלכות מכירה פרק כט הלכה טו)

עה. הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה, הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש. (הלכות אישות פרק ב הלכה י)

עו. הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אף על פי שנראו בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלשים יום, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי זה סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד. (הלכות אישות פרק ב הלכה יא)

עז. הגיע לזמן הזה ולא הביא הרי זה סריס אף על פי שלא נראה בו אחד מסימני סריס. הגיע לשנת עשרים פחות שלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה והביא שתי שערות בזקן אף על פי שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד שיולדו לו כל סימני סריס או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד. (הלכות אישות פרק ב הלכה יב)

עח. קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה אינו צריך בדיקה, ואם לאו אין מקבלין עדותו עד שיבדק, ובן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות בקרקעות מפני שאינו מדקדק בדברים שהרי אינו יודע, אבל בעדות מטלטלין מקבלין עדותו הואיל והוא גדול. (הלכות עדות פרק ט הלכה ח)

עט. קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש אף על פי שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן, ואם היתה מבת עשר ומעלה אף על פי שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן. (הלכות אישות פרק ד הלכה ז)

פ. וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מיבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין. (הלכות יבום וחליצה פרק א הלכה יז)

פא. הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו, אם מטלטלין רוצה ליתן לו, עד שיגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן, ואם קרקע או עבדים נתן לו עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח או עד שיגיע שטר מתנה לידו, אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה א)

פב. אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא [הנקרא] שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא, כיצד שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, ודבר זה מדברי סופרים , ואף על פי שאינו אלא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ב)

פג. לפיכך אם אמר קנו ממני, אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך. (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ג)

פד. זכין לקטן אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר. (הלכות זכיה ומתנה פרק ד הלכה ח)

פה. נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין ועליו כתובת אשה ובעלי חוב, יורשי האב אומרין מת הבן תחלה ולא הניח כלום ואבד החוב ובעלי חובות אומרים האב מת תחלה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו, הרי הנכסים בחזקת היורשין ועל האשה ובעלי חובות להביא ראיה או ילכו להם בלא כלום. (הלכות נחלות פרק ה הלכה ח)

פו. המלוה את חבירו סתם הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה, לפיכך כשיבא לגבות תובע את בעל חובו תחלה אם מצא עמו נכסים בין מטלטלין בין קרקעות גובה מהן ברצון הלוה, ואם לא נתן הלוה מדעתו מגבין אותו ב"ד, לא הספיק לו כל הנמצא כנגד שטר חובו הרי זה גובה מכל הקרקעות שהיו ללוה אף על פי שהן עתה מכורין לאחרים או נתונים במתנה, הואיל ומכר הלוה או נתן אחר שנשתעבד בחוב זה ה"ז מוציא מיד הלקוחות או מיד בעלי המתנות וזהו הנקרא טורף, בד"א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה, אבל נכסים הבאין לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לב"ח ואינו טורפן, ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהיו משועבדין להפרע מהן וקנה אחר שלוה ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן. (הלכות מלוה ולוה פרק יח הלכה א)

פז. בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן, אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח, כיצד ראובן שהיה לו חוב על שמעון מאתים ומכר שמעון ללוי שדה במנה והוציא עליה לוי הוצאות והשביחה והרי היא שוה מאתים, כשיבא ראובן לטרוף מלוי טורף ממנה במאה וחמשים של חצי השבח, ואם השביחה מחמת עצמה כגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות גובה את כולה, הורו חכמים גדולים ואמרו לא יהא הלוקח רע כחו מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה לפיכך אם השביח מאה והוציא חמשים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח היתר על ההוצאה והחצי עם הקרן טורף ב"ח [ודברים של טעם הם וכך ראוי לדון] וחוזר הלוקח וגובה את הקרן מנכסי שמעון אף מן המשועבדין שמכר או נתן מאחר זמן שמכר בו ללוי אבל השבח שטרף ממנו ב"ח בין בחציו בין בכולו אין לוי גובהו אלא מנכסים בני חורין של שמעון שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להן קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח כתובתה ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח בלבד הבאה מחמת הוצאה עצמה לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח בנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שביארנו. לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו שאני עתיד לקנות וקנה אחר כך שדה ומכרה ליהודה במאה וחמשים והשביחה יהודה בהוצאתו והרי היא שוה שלש מאות טורף שמעון ולוי הקרן וחולקין אותו בשוה ונמצא ביד זה ע"ה וביד זה ע"ה, וחוזרין שמעון ולוי ויהודה שלשתן וחולקין מאה וחמשים של שבח על הדרך שפירשנו, נמצא שמעון טורף מנה שלו משדה זו ולוי טורף מאה ושלשים ושבעה ומחצה ויהודה נוטל מן השבח שנים וששים ומחצה, וכזה הן חולקין אפילו הן מאה. (הלכות מלוה ולוה פרק כא הלכה א)

פח. מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אם האשה מתה תחלה ונמצאו יורשי הבעל יורשין כל נכסיה או הבעל מת תחלה ונמצאו יורשי האשה יורשין כל נכסיה כיצד דינם מעמידין נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה והכתובה עיקר והתוספת בחזקת יורשי הבעל וחולקין בנכסי צאן ברזל יורשי האשה נוטלין חציין ויורשי הבעל חציין, אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם יורשין ודאין אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחלה אין לאחיו מאביו בנכסי אמן כלום כמו שביארנו. (הלכות נחלות פרק ה הלכה ו)

פט. מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אם האשה מתה תחלה ונמצאו יורשי הבעל יורשין כל נכסיה או הבעל מת תחלה ונמצאו יורשי האשה יורשין כל נכסיה כיצד דינם מעמידין נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה והכתובה עיקר והתוספת בחזקת יורשי הבעל וחולקין בנכסי צאן ברזל יורשי האשה נוטלין חציין ויורשי הבעל חציין, אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם יורשין ודאין אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחלה אין לאחיו מאביו בנכסי אמן כלום כמו שביארנו. (הלכות נחלות פרק ה הלכה ו)

צ. נפל הבית עליו ועל בן בתו אם האב מת תחלה בן בתו יירשנו ונמצאו הנכסים של יורשי הבן, ואם בן בתו מת תחלה אין הבן יורש את אמו בקבר כמו שביארנו ונמצאו הנכסים של יורשי האב, לפיכך יחלקו יורשי האב עם יורשי בן הבת, וכן אם [נשבה] האב ומת בן בתו במדינה או שנשבה הבן ומת אבי אמו במדינה יחלקו יורשי האב עם יורשי בן הבת. (הלכות נחלות פרק ה הלכה ז)