פסקי הלכות, מסכת בבא בתרא, פרק י (ג)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יח. שטר שכתבו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון, ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם לפי שאין האחד תלוי בחבירו שאם היה כתוב בו ק' שהן מאתים או מאתים שהן ק' היה נוטל ק', אבל ב' דברים שאין האחרון תלוי בראשון הלך אחר אחרון, היה בו מלמעלה שם ולמטה שם קרוב לו הלך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון וילמד מן העליון כגון היה בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון, אבל לא ילמוד תחתון מעליון בשתי אותיות. (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יד)

יט. כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה קפל הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מן הספל, כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשית סמ"ך ואינו גובה אלא במדת קפל הקטנה וכן כל כיוצא בזה שיד בעל השטר על התחתונה, מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז אחד או שש מאות אסתירא וזוז, אמרו חכמים יטול שש מאות אסתירא וזוז שיד בעל השטר על התחתונה, א"כ למה לא נאמר שש מאות פרוטה וזוז לפי שהפרוטות כולל אותן הסופר זוזין ואחר כך כותבין וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכם הידוע על פיו עושין. (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה טו)

כ. שטר שכתוב בו אסתירא מאה מעי או שכתוב בו מאה מעי אסתירא הלך אחר פחות שבלשונות ואינו נוטל אלא אסתירא אחת שיד בעל השטר על התחתונה, מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק, לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן, ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה. (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה טז)

כא. כתב בו מטבע זהב אין פחות מדינר זהב, זהב דינרין או דינרין זהב אין פחות משוה שני דינרין של זהב, זהב בדינרין אין פחות משוה שני דינרין של כסף מן הזהב, וכן כל כיוצא בזה. (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יז)

כב. שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול, ואפילו כתבו העדים אנחנו עדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק, מפני שהוא מוחק אותו פעם ב' וכותב כל מה שירצה וכיון שכולו נמחק ב' פעמים אינו ניכר, שאילו היה בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום הנמחק שתי פעמים היה ניכר, ומתקון השטרות להתבונן בשטר בואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף זו, ולא יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה האחת מקום וא"ו וכל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב. (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יב)

כג. משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שיטה שמא יזייף ויחזיר השלש לשלשים והעשר עשרים, ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדבור בגופו של שטר פעמים רבות עד שיבא באמצע השיטה. (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יג)

כד. וכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית, ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויגרשנה עליו. (הלכות גירושין פרק ב הלכה ג)

כה. ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין, והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום. (הלכות גירושין פרק ב הלכה ד)

כו. כבר ביארנו ששטר חוב שיש בו קנין כותבין אותו ללוה אף על פי שאין המלוה עמו, וכן כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו, וכן כותבין שובר למלוה אף על פי שאין הלוה עמו ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה וגט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, אבל אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין ושטרי אריסות וקבלנות ושטר ברירת הדיינין או שטר טענת בעלי דינין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהם, וכל השטרות האלו צריכין להזהר בתקונן כשאר השטרות. (הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה א)

כז. ומי נותן שכר הסופר, בשטרי הלואה הלוה נותן שכר, ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן שכר, והאשה נותנת שכר הגט, והחתן נותן שכר שטר האירוסין או הנישואין, והמקבל וכן האריס או השכיר נותן שכר השטר, אבל שטר ברירת הדיינין או טענות בעלי דינין שניהם נותנין שכר. (הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה ב)