הַהוּא תָּבְרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ – מעשה ב'שובר' המעיד על פרעון שטר הכתובה, שהיה חתום עליו רַבָּה בַּר רַב חָנָן, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – כאשר הובא שטר זה לפני אביי, אָמְרָה לֵיהּ האשה שהשובר נכתב על שמה, לָאו אֲנָּא הֲוָאי – לא אני הייתי האשה שאמרה לך לכתוב את השובר, אלא אשה אחרת ששמה כשמי ואמרה כן בשמי, ובאמת לא נפרע לי שטר כתובתי. אָמַר לְהוּ רבה בר רב חנן, אַנָּא נַמֵּי אָמְרִי לְסָהֲדֵי – גם אני אמרתי לעדים דלָאו אִיהִי הִיא – שאין זו אותה אשה שעל שמה אנו כותבים את השובר, וְאָמְרִי לִי – ואמרו לי העדים, מֵיקַשׁ הוּא דְקַשָּׁא לָהּ וּבָגַר לֵיהּ קָלָא – הזדקנה אותה אשה ונעשה קולה מבוגר ועבה, אך באמת זו אותה אשה. אָמַר אַבַּיֵי, אַף עַל גַב דַּאֲמוּר רַבָּנָן – אמנם אמרו חכמים שכֵּיוָן שֶׁהִגִּיד העד את עדותו פעם אחת, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד – אינו נאמן לחזור בו ולשנות את עדותו הראשונה, כאן יש להאמינו שלא היתה זו אותה אשה, כיון דצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק – תלמיד חכם אין דרכו לדקדק בהכרת נשים כל כך, ואם הוא אומר עתה שהטעוהו בתחילה כשאמרו לו שהיא אותה אשה, יש להאמינו, ומה שאמר בתחילה שזו אותה אשה אין זו נחשבת הגדה.
מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא תָּבְרָא – מעשה ב'שובר' על כתובת אשה, דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ – שהיה חתום בו רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, וכאשר בא שטר זה לבית דין, אָמְרָה לֵיהּ אותה אשה, לָאו אֲנָּא הֲוָאי – לא אני הייתי האשה שאמרה לכתוב שטר זה, אלא אשה אחרת ששמה כשמי, אָמַר לָהּ רב ירמיה בר אבא, אִיבָּרָא אַתְּ הַוְיָא – באמת את היית האשה שציותה עלינו לכתוב שובר זה, ולא אשה אחרת. אָמַר אַבַּיֵי, אַף עַל גַב דְּצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק – אין דרכו לדקדק בהכרת נשים כל כך, מכל מקום כֵּיוָן דְּדַק – אם הוא דקדק ובטוח הוא שזו אותה אשה, דַּק – הרי דקדק בדבר, ויש להאמינו.
הגמרא מביאה מימרא נוספת של אביי: אָמַר אַבַּיֵי, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְאָזִיל לְקִידּוּשֵׁי אִיתְּתָא – תלמיד חכם ההולך לקדש אשה, נִידְבַּר עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ – יטו לאיתו עם הארץ שדרכו להתבונן בנשים ויוכל להתבונן באשה שהוא עומד לקדש, שאם לא כן יש לחשוש דִּילְמָא מַחְלְפֵי לָהּ מִינֵּיהּ – שמא יחליפו לו את האשה שרצה לקדש באשה אחרת, כעורה יותר, בלי שיבחין בדבר.
שנינו במשנה לגבי כתיבת גט, 'וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מדוע הבעל הוא שמשלם את שכר כתיבת הגט, ומבארת, אָמַר קְרָא – כיון שנאמר בפסוק 'וְכָתַב' 'וְנָתַן', הרי שכתיבת הגט מוטלת על הבעל.
מוסיפה הגמרא, וְהָאִידָּנָא דְּלָא עָבְדִינַן הָכֵי – ובזמנינו, שאין עושים כן, אלא האשה משלמת את שכר הסופר שכותב את הגט, שַׁדְיוּהַּ רַבָּנָן אַאִשָּׁה – הטילו זאת חכמים על האשה, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִשְׁהַיֵיהּ – כדי שלא יעכב וישהה הבעל את כתיבת הגט מפני שלא ירצה לשלם את שכר הסופר, ותתעגן האשה בינתים.
שנינו במשנה לגבי כתיבת שטר מכירה, 'וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר'. מוסיפה הגמרא, וַאֲפִילּוּ בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ – גם כאשר מוכר האדם את שדהו מחמת שהיא רעה בעיניו ואינו רוצה בה, כיון שאף באופן כזה נחשבת עיקר ההנאה של הקונה, ולא של המוכר.
