פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק עשירי

א. וכן הדין באשה שבאו לה עדים שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה בין שהיה בעלה פקח בין שהיה חרש בין שנשאת לפקח בין שנשאת לחרש שאין קדושיו קדושין גמורים תצא משניהם וצריכה גט משניהם ונאסרה על שניהם עולמית. (גירושין, פ"י ה"ה)
ב. האשה שנשאת ואחר כך נמצא הגט בטל, או בא בעלה אחר ששמעה שמת, אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה, וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנשאת אין מוציאין מהן, ואין לה כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה ולא מזונות לא על זה ולא על זה, ואם נטלה מזה או מזה תחזיר, וכל מה שבלה או אבד מנכסיה אפילו מנכסי צאן ברזל אין מוציאין אותן לא מזה ולא מזה, והולד מן השני ממזר, ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הרי הולד ממזר מדבריהם. גירשה השני ונטלה ממנו כתובה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל אין מוציאין מידה מה שנטלה לא מן המזונות ולא מן הכתובה. (גירושין, פ"י ה"ז)
ג. אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה ונשאת ובא בעלה, שניהן אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהן, אבל מטמא הוא לאמו אף על פי שהיא חללה, וכן מטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אף על פי שהן פסולין אפילו היו ממזרים מטמא להן. (אבל, פ"ב ה"ט)
ד. וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אף על פי שהיא במלקות לא נעשת זונה, ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעכו"ם ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ב)
ה. מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל, וכל מקום שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני, ומניין שמעשר ראשון חולין שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר, לפיכך בת לוי שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה המעשר ואוכלת, אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד וניסת ואחר כך בא בעלה קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר. (מעשר, פ"א ה"ב)
ו. ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אף על פי שגירשה או מת. (תרומות, פ"ו ה"ז)
ז. מי שהלך בעלה למדינה אחרת ושמעה שמת ונשאת ואחר כך בא הבעל הראשון ומתו שניהן ולזה אחין ולזה אחין, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין. (יבום, פ"ח ה"ט)
ח. וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר. (סנהדרין, פכ"ד ה"ו)
ט. ואסור לישא ממזרת ואפילו ממזרת מספק אסורה לו שמא אחד מהן אינו ממזר והשני ממזר ודאי, וממזר של דבריהם מותר לישא ממזרת של דבריהם, וכן שאר הספיקות אסורין לישא זה מזה. (איסורי ביאה, פט"ו הכ"ב)
י. יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות, מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה.
וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה, וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו. (סנהדרין, פכ"ד הלכות ד-ה)
יא. האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונשאת, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים, תצא והולד כשר. אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתיבמה, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים, תצא, והולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה, ממזר. (יבום, פ"ג הי"ט)
יב. המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה, ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט. (אישות, פ"ד הי"ד)
יג. נתקדשה לאחר, לא נאסרה על יבמה, אלא נותן לה הזר שקדשה גט, ויבמה מיבם או חולץ. ואם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה, תצא מן הזר בגט, כדי שלא יהא החוטא נשכר, ויחלוץ לה יבמה. (יבום, פ"ב הי"ט)
יד. נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין. (יבום, פ"ג ה"ה)
טו. מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה מת בעלי, נאמנת, ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה, שאם הוא חי סופו לבא, או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני, ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם. (גירושין, פי"ב הט"ו)
טז. הרי שנתקדשה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטל, הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני, שאין קידושין תופסין בעריות, ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים. (גירושין, פ"י ה"ו)
יז. כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה ועדיין היא אשת איש גמורה ואם נשאת תצא והולד ממזר ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה, חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שאף על פי שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן שנאמר ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהן. (גירושין, פ"י ה"א)
יח. וכן הדין באחיו שקדש אשה והלך ושמע בו שמת ויבם אשתו ואחר כך בא תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, וכן אם קדש אשה והלכה למדינה אחרת ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט וכל הדרכים האלו בהן.
אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ושמע בה שמתה ונשא אחותה ונמצאת אשתו קיימת אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת, וכן שאר העריות שנשאן בחזקת התר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קדושין תופסין בעריות.
ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט, שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו. (גירושין, פ"י הלכות ח-י)
יט. עבר ונאף עם אחת משבע נשים אלו בין בזדון בין בשגגה אף על פי שהוא והנואפת במיתת בית דין או בכרת לא נאסרה אשתו עליו חוץ מאחות ארוסתו שהיא אוסרת אשתו עליו כמו שביארנו בהלכות גירושין. (איסורי ביאה, פ"ב ה"י)
כ. וכן הדין באחיו שקדש אשה והלך ושמע בו שמת ויבם אשתו ואחר כך בא תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, וכן אם קדש אשה והלכה למדינה אחרת ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט וכל הדרכים האלו בהן. (איסורי ביאה, פ"י ה"ח)
כא. יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו כמאמר מן הגדול שאינו קונה קנין גמור, ומאמר בן תשע שנים ויום אחד אם נתנו תחלה מועיל והרי הוא פוסל בו על הגדול אבל אם נתנו בסוף אינו כלום, וגיטו וחליצתו אינם כלום בין בתחלה בין בסוף.
כיצד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו או שנתן לה מאמר תחלה פסלה על שאר האחין, אבל אם עשה הגדול מאמר ביבמתו וחזר בן תשע שנים ויום אחד ונתן לה או לצרתה מאמר לא עשה כלום ולא פסלה על אחיו הגדול, חזר בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה או על צרתה אחר מאמר אחיו הגדול פסלה על הגדול כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר כמו שבארנו.
בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו וחזר אחיו הגדול ובא עליה או חלץ או נתן גט או בעל לה או לצרתה הרי זה פסלה על הקטן, וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או בא אחיו האחר שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה או על צרתה נפסלה עליו כדין מאמר ומאמר.
בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ולא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה, גט מפני ביאתו שהיא כמאמר וחליצה להתירה לזר שהרי לא נבעלה בעילה שקונה קנין גמור, ואם בא עליה משהגדיל הרי זו צריכה גט בלבד (יבום, פ"ה הלכות יח-כב)
כב. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת כשהוא קטן ונפלה פעם שנייה לפני אחיו הגדול הרי זו חולצת ולא מתיבמת, שביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר מן הגדול כמו שבארנו ונמצא עליה זיקת שני יבמין. (יבום, פ"ו ה"ל)
כג. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו, והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה, לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. (יבום, פ"ו ה"ח)