א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֨יִם֙ וְהַֽאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י ה֖' דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַֽחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃
֍ ֍ ֍
(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, ותחילת הנבואה שבפרק זה עוסקת בארץ יהודה, והמשכה עוסק בירושלים, ובסיום הפרק התנבא על יהודה וירושלים, ונבואה זו נאמרה לראשונה בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ מלך יהודה, וחזר והתנבא נבואה זו בימי יוֹתָם, אָחָז ויְחִזְקִיָּהוּ, שהיו כולם מַלְכֵי יְהוּדָה.
(ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, לפי שהשמים והארץ הם הדברים המפורסמים ביותר בעולם, וקיימים לעד, קורא להם הנביא שישמעו את ריב ה' עִם עַמּוֹ, כִּי ה' דִּבֵּר, בָּנִים – את עם ישראל, שהם כבנים לי, גִּדַּלְתִּי כפי שמגדל אב את בניו, והרי מחוק המוסר הוא שבן יכבד את אביו גם אם לא עשה לו טובה מיוחדת, וְרוֹמַמְתִּי – וכל שכן כאן שמלבד זאת שגידל ה' את בניו, הוסיף ורומם אותם על פני כל הגויים, ומחמת כן התחייבו ישראל לעבוד את ה' ולהודות לו בכפליים, ולא די שלא עשו כן, אלא וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.
(ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ – הרי השור מכיר את בעליו בכך שקנה אותו, אף שעדיין לא עשה לו שום טובה, וַחֲמוֹר, שאין לו הכרה כל כך כמו השור, מכל מקום מכיר הוא את אֵבוּס בְּעָלָיו, כיון שמשם הוא אוכל ונהנה, אבל יִשְׂרָאֵל, בעת שקראתים בשם 'ישראל' המורה שהם שייכים לחלקי, והיה להם להכיר את ה' כאדונם, וכדרך השור שמכיר את בעליו, ובכל זאת לֹא יָדַע – לא רצה לידע את הדבר, עַמִּי – בעת שרוממתי אותם על פני כל העמים, והיה להם להכיר טובה לפחות כחמור, שמכיר את הטובה שבאה אליו מאדוניו, אך לֹא הִתְבּוֹנָן – לא רצה להבין את הדבר.
